אנחנו במלחמת קיום
לא צריך להיות אדם דתי כדי לחוש עד כמה מזוויע רצח מתפללים עטופי טלית ועטורי תפילין. לא צריך להיות יהודי כדי להזדעזע מתמונות הסידורים הטבולים בדם בבית הכנסת. די להיות בן אנוש.
ונראה כי אויבינו איבדו את צלם האדם. הטבח נעשה בבית הכנסת הסמוך לביתי. על הרצח שמעתי כאשר הייתי בדרכי לתפילה. המראה של אולם התפילה המגואל בדם הזכיר לי פרקים אפלים בהיסטוריה היהודית העקובה מדם. ההגדרה "פיגוע" אין בה די להגדיר את המעשה. זה היה פוגרום. טבח חסר הבחנה. זה איננו עוד פיגוע, מעשה של יחיד הפוגע באקראי במכוניתו ביהודים הנקרים בדרכו. זה היה טבח מתוכנן ומחושב במתפללים העומדים בתפילה.
והתגובות למעשה הטבח המפלצתי ברחוב הפלשתיני העידו היטב היכן צמחה השנאה הזאת, באיזו ביצה לא אנושית גדלו המפלצות. הפגנות התמיכה של שכניהם של שני הרוצחים, חלוקת הממתקים באוהל האבלים בבית המשפחה וההכרזות מלאות הגאווה של קרוביהם.
בשעות הבוקר המתינו כולם להודעת הגינוי של אבו מאזן. וההודעה הגיעה, אבל אוי לגינוי הזה. יו"ר הרשות הפלשתינית הישווה בין הטבח בבית הכנסת לבין מה שכינה "הפלישות למסגד אל־אקצא", יצירת המשוואה הזאת מעידה כי הגינוי לא היה אלא מהשפה ולחוץ, לצורכי הסברה, כדי להוליך שולל את דעת הקהל בעולם ולא הבעת גינוי כנה.
כאשר אצלנו מתנהל ויכוח סוער סביב דבריו של השר לביטחון הפנים, שלא להניח למחבלים לצאת חיים מזירת הרצח, שם בבתיהם של הרוצחים, באוניברסיטאות בירדן ובחוצות עזה, מחלקים ממתקים לעוברי אורח וקרובי משפחותיהם מכריזים עליהם "שאהידים גיבורים". כדאי להאזין לקולות האלה וגם לקולות בג'בל מוכאבר המכריזים "יש לנו עוד הרבה צעירים שאין להם מה להפסיד ומוכנים לפגוע ביהודים".
כלי התקשורת עסקו בשעות שאחרי הרצח בשאלה אם אנחנו בעיצומה של אינתיפאדה ואם יש להציב מאבטחים בבתי כנסת. לא, זו לא אינתיפאדה. זו מלחמת קיום. פשוטה כמשמעה. "ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע".
