הפוליטיקאים נדרשים לתחושת אחריות

נא ללחוץ על דוושת המעצור, ברקס. התוהו־ובוהו הפוליטי הגיע למימדים אסורים, קרוב לקו האדום. אתמול הוסיפה ציפי לבני נדבך לאנרכיה בהחליטה לבלום באמצעים מלאכותיים הצעת חוק שלא נראתה לה.

לא מהות ההצעה המגדירה את ישראל כמדינת הלאום היהודי חשובה. לא בעד ולא נגד, אלא המצב שהפך לשיגרה ולפיו שר גורם למעידת עמיתו, וזה מגיב בפעולת גמול, והתוצאה החוזרת על עצמה היא שדבר לא נעשה ולא מתקדם ולא מתנהל. ריק שולט בהוויה הציבורית והפוליטית של ישראל.

לבני בלמה את הצעת החוק? הבית היהודי הודיעה כי תכשיל כל הצעה שתגיע מסיעת התנועה או מיש עתיד. כן גם יאיר לפיד, המבקש לאשר את תקציבו בלי לקיים דיון מייגע ופרטני בכנסת ונקלע לעמדה של "הכל או כלום", וכרגיל במצב זה ה"כלום" גובר על "הכל".

האווירה הרעה ניכרת בתחומים רבים. עמיר פרץ פרש בנסיבות שנויות במחלוקת מן הממשלה, ולפיכך מירי רגב מעכבת את הדיון בהצעת חוק שהגיש בעניין שקיות הפלסטיק, שהכל מסכימים כי היא ראויה.

גרוע מכך נהג ראש השב"כ יורם כהן. ניחא שטעה במתקפה על צה"ל בתוכנית "עובדה". אבל אחר כך נקרא יחד עם בני גנץ לבירור אצל בנימין נתניהו. ראש הממשלה סיכם וכהן הסכים, ופירסם הודעת התנצלות - ומייד המשיך לתקוף כבתחילה. לא בא בחשבון, ראש ארגון ממשלתי אינו יכול לסכם עם נתניהו ולא לכבד את הדברים.

לכאורה יש שלוש אפשרויות לצאת לדרך חדשה. האחת היא להקים קואליציה חלופית. זה תיאורטי. יש אולי מספרים על הנייר, אבל לפי שעה אין ידיים להצביע בעדה, ובעיקר לקיימה בחיי היום־יום. האחרת - שהכל ממליצים עליה - שראשי הסיעות בקואליציה יתעשתו וייטלו אחריות ויעלו מחדש את הממשלה על מסלול העשייה. תוך כדי מחלוקות ופשרות וויכוחים, אבל בתנועה, לא במצב של מי ביצה עומדים.

אם לאו - עדיף להקדים את הבחירות מאשר להמשיך ולדשדש במים עומדים. סקר שפירסמה איילה חסון ביומנה בערוץ 1 טען כי הצטמצם הפער בין שוללי הקדמת הבחירות לבין התומכים. היחס עתה הוא רק 38:45, והוא יתהפך כליל אם לא יחול שינוי. הפוליטיקה מחכה לתחושת האחריות של נושאיה.