אם להודות על האמת, בימים האחרונים אני מתקשה להבין את התקשורת, שבה אני עובדת, ואת הלך הרוח של האנשים בה. אם לא הפנמתם, נשיא המדינה לשעבר משה קצב הורשע, ולא פעם אחת, באונס, ולא באחד. מדובר באדם שלדברי השופטים אנס, הטריד, שיקר, שיבש, ומה לא. הכל באופן עקבי, שיטתי ומחושב. אבל אנחנו בכל זאת ממשיכים לתת לו לדבר. למה? מדוע אנחנו נותנים במה לאדם שלאורך שנים ובאופן עקבי שיקר- "אני מתנצל אם פגעתי במתלוננות", הוא אומר היום לכל עיתון ולכל תחנת רדיו שמסכימה לשמוע ולשדר אותו. והוא ממשיך ל"קורבן את עצמו": "גם ברזל שמכים בו כמו שהיכו בי בסופו של דבר מתכופף", הוא אומר. ואני תמהה איך הוא לא מתבייש להפוך את עצמו לקורבן. קורבן של "אכלו לי, שתו לי". "למעשה כל הסיפור הוא קנוניה פוליטית להדיר אותי מתפקידי הממלכתי...", הוא אומר. מר קצב היקר, אתה אנס מורשע, אם עוד לא הפנמת. אתה כבר לא בתפקיד ממלכתי. אתה אדם מבוגר שאחראי למעשיו. אנסת והטרדת מינית במודע ולאורך שנים כמה קורבנות, הרסת חיים ונפשות, הרסת עבר ועתיד. אז איך אתה לא מתבייש להפוך את עצמך לקורבן שנעשה לו עוול, זה שמאשים את כולם מלבד את עצמו? ההוכחה האמיתית לזה שאתה עדיין בשלך היא העובדה שאתה לא מפסיק להתראיין, לנסות לקושש רחמים ואמפתיה. לנסות לייצר את האווירה המתבקשת ולהפעיל לחץ על נשיא המדינה שמעון פרס לקבלת חנינה. ובאשר לעמיתיי למקצוע, אני לא תמימה, אני עיתונאית וברור לי שאין אדם בישראל שלא יקרא או יתעניין בדבריו של קצב. בכל זאת, מדובר בסיפור שיש בו הכל: ניאוף, נפילתו של נשיא מכהן בישראל, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, בגידה, וברור שזה עוד לא הסוף. אבל בתוך כל תאוות המידע הזו, מדוע לא מתחשבים בנפגעות, בנאנסות, במוטרדות שעברו ועוברות את גיהינום חייהן: שרואות שגם לאחר הרשעתו של הנשיא, הוא עדיין מוקף בתומכים שנאבקים על חפותו, עדיין מקבל במה, שמעליה הוא לא מתבייש לטעון שהוא הקורבן בכל הסיפור. ומה ילמדו מכך נשים וגברים שנאנסו? שכדאי להתלונן? האם שווה בכלל לעבור את כל הגיהינום הזה? כדי שגם כשסוף סוף, לאחר שנים, האנס מורשע, הוא יצוטט בתקשורת כאומר: "ארור היום שבו נבחרתי לנשיא מדינת ישראל..." או "מי יכול לעמוד מול מערכת כזו דורסנית, רבת עוצמה, ששמה לה למטרה לרסק אדם-"
