המקום הכי נמוך

שוב לא זכינו. שוב לא עזרה ההתגייסות ההמונית והקמפיין "המפונפן", שוב לא הוארו מגדלי עזריאלי. המקום הכי נמוך בעולם נשאר רק אחד מכמעט פלאי עולם. איכשהו כמעט פיספסתי את התחרות העולמית. רק כמה ימים לפני סגירת המסרונים הבנתי מה קורה. הכבוד וההדר היו שחקני משנה בקרב על השגת התואר הנכסף. לא התהילה הבינלאומית הניעה רבבות מהישראלים לסמס לטובת הימה הנמוכה והמלוחה.

מטרת הקמפיין המבורך היתה להשיג באמצעות הזכייה בתואר הרשמי את תשומת הלב הציבורית והממשלתית, בנוגע לנזקים העצומים שגורמת העבודה המאסיבית במפעלי ים המלח.

חברת מפעלי ים המלח נמצאת בבעלות כימיקלים לישראל, חברה-בת של החברה לישראל הנשלטת על ידי משפחת עופר. וכשמדובר במשפחת עופר, התחושה היא שהעסק אבוד ואף ממשלה לא תנסה, אפילו לא להגביל את השאיבה, לא לדרוש תמלוגים הוגנים למדינה ובוודאי לא להפסיק את העבודות. כך שמי שים המלח יקר לו, נאלץ להפנות את התקווה לעולם.

אם העולם יכיר בסגולותיו הטבעיות של האוצר שנמצא בידינו, אולי גם אנחנו נתייחס אליו כאל אוצר. אבל שוב הפסדנו. על אוצרותינו ניאלץ לשמור בעצמנו. המסקנה הרחבה מכך צריכה להילמד. אף אחד לא יציל אותנו מעצמנו.

בשבוע שבו נדמה שהטבע האנושי הוא שהוריד אותנו כמדינה דמוקרטית לשפל, לנמיכות רוח וקומה, כדאי לזכור שאין, ולא יהיה, מבוגר אחראי שיוציא אותנו בסוף מהברוך.

כמו ילדים המבקשים לבדוק את הגבולות, כך מתנהגת ממשלת ישראל. כאל ארגז חול מתייחסים הח"כים לחקיקה. פעם בונים, פעם הורסים ורוב הזמן זורקים זה על זה חול לעיניים.

רבים סבורים שהמשחק הזה אינו מסוכן כי אם באמת נעבור את הגבול - אז תבוא אמריקה הגדולה ותגיד לנו: די ילדים, הגיעה השעה להיכנס פנימה לגן. וכל עוד אמריקה הגדולה לא ממש מתערבת, סימן שעוד אפשר להמשיך.

אז זהו שלא. אין אמריקה גדולה, ואין מישהו אחר זולתנו שיכול להפסיק את הטירוף המסוכן שבו אנו משתעשעים. אנחנו פה לבדנו, איש לא יציל את ים המלח מהנזק העצום שהחברה הישראלית גורמת לו, איש לא יתערב בחקיקה המחלישה את בית המשפט העליון ומערערת את יסודות הדמוקרטיה ושלטון החוק, איש לא יכפה עלינו לסיים את הסכסוך עם הפלשתינים.

התקוות שמישהו יעשה את העבודה בשבילנו נגוזו, ונשארנו לבד עם עצמנו. נדמה לי שהתחושה הכללית הרווחת בימים אלו, ולא רק בקרב אלו המזוהים עם מה שקרוי השמאל, היא שישראל היא מקום נמוך לחיות בו. אולי לא הכי נמוך אבל בוודאי בין הנמוכים - יש לנו סגולות ויש אצלנו משאבים ויש בנו יופי, אבל את כל אלו הזנחנו.

ההיסטוריה האנושית מלמדת שגם מנמוך מאוד אפשר עוד לרדת והמדרונות חלקלקים. המלחמה בטרור היהודי, בחקיקה האנטי-דמוקרטית ובהפרה השיטתית והגסה של זכויות אדם היא מלחמת אין ברירה. כמעט התגעגענו למלחמות כאלו.