הימים הקשים העוברים עלינו עלולים לייאש את מי שמאמין בדו־קיום בין יהודים לערבים במדינת ישראל. כאשר מחבל חמוש בסכין, התוקף בחמת רצח שוטרים שבאו להבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי כפר כנא, הופך לגיבור לאומי שתמונותיו מתנוססות בהפגנות המוניות; כאשר בהפגנות פרועות בכל רחבי הארץ ערבים ישראלים קוראים קריאות מלחמה נגד המדינה בנוסח "בדם ורוח נפדה את פלשתין" - התגובה הטבעית היא ייאוש.
אולם הרופא שטיפל בי למחרת האירוע בכפר כנא, בעלי המוסך שאליו הכנסתי את מכוניתי, שלוש הטרמפיסטיות שהסעתי למכללת תל חי - כולם ערבים, והכל ברוח טובה וידידותית, הם עדות לכך שלא הכל אבוד. שאפשר גם אחרת.
החלוקה הדיכוטומית בשיח הציבורי, שלפיה כביכול רק מי שמחפש את הדרך לקפל את דגל המדינה היהודית נחשב שוחר שלום ודו־קיום, וכי אלו הדבקים ביהדותה של המדינה מלווים זאת בגילויי שנאה לערבים ובניכור כלפי כל דיאלוג איתם - היא מתכון לייאוש. שום דבר טוב לא יכול לצאת מהידברות, שבמסגרתה נשמעים דברים כגון אלו של מרב מיכאלי שהביעה השבוע הזדהות עם המתפרעים וכינתה את ממשלת ישראל "גזענית". ח"כים חסרי אחריות, הנוהגים כפירומנים מועדים ליד חבית אבק שריפה, מלבים את האש ומדרדרים את המצב.
אני שותף היום לשלוש יוזמות של הידברות ועשייה משותפת עם ערבים. בכל המפגשים הללו אני מציג את התפיסה הציונית ברוח מגילת העצמאות. ישראל היא מדינת לאום יהודית, המעניקה שוויון זכויות אזרחי לכל תושביה. בכל פגישה אני מבהיר לבני שיחי שצביונה היהודי הציוני של המדינה אינו ניתן לוויכוח ואינו עומד לדיון. ועם זאת, לא יהיה להם שותף נאמן ממני בכל מאמץ להשתלבות אמיתית.
אחד הפורומים שבהם אני שותף הוא עם מנהיגים דתיים מוסלמים מוכרים (שלצערי אינם מוכנים להיחשף). אמר שייח' בעל מעמד מרכזי במגזר הערבי: "עלינו להחליט אם אנחנו אויבים של ישראל או אזרחיה. אי אפשר להיות גם וגם. אני בוחר באזרחות". הוא אמר את הדברים במפגש לפני צוק איתן וחזר עליהם אחרי.
גם אצלנו, היהודים, יש קנאים וקיצונים. גם אצלנו יש קריאות איומות ונוראות כגון "מוות לערבים", הממיטות קלון על כולנו. מדובר במיעוט קטן וקיצוני, אך איננו עושים די כדי לבטא את חוסר הלגיטימיות שלו.
על הממשלה להגדיר את שילובם של ערביי ישראל כמשימה לאומית. כאשר ערביי ישראל בוחרים שוב ושוב הנהגה לאומנית קיצונית, בדמותם של אחמד טיבי, זועבי ושכמותם, לא קל להאמין בדו־קיום. אולם אנו חיים יחד בארץ אחת, במדינה אחת, ואין לנו הלוקסוס לוותר על הדו־קיום. זה לא פשוט, ואף על פי כן - אני בוחר בכך.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
