חזית עזה מתנהלת כדלת אש מסתובבת. כמו פזמון חוזר. ירי טילים לעבר ישראל או פעולת סיכול של צה"ל, ולאחר מכן מטחים המשתקים חיי כמיליון אזרחים במשך שלושה או ארבעה ימים, ושוב חוזר השקט על כנו לתקופה קצרה. הציבור מסרב לבלות חלק ניכר מחייו בחדרים מוגנים ובמקלטים, ושום ממשל אינו צריך להשלים עם מצב כזה. אתמול הציג הרמטכ"ל בני גנץ תפיסה אחרת. לא עוד דלת אש מסתובבת. הוא אמר לחברי ועדת החוץ והביטחון כי להערכתו יהיה צורך במבצע צבאי בעזה, ובהקשר זה הדגיש כי אסור שייצא לדרך כחלק מהיגררות והיסחפות. על ישראל ליזום אותו. ברור שכל מהלך כזה הוא פרי תגובה ישראלית לאתגר שמציב לה הטרור בהתגרות קטועה אך ממושכת, רק שלפי גנץ נסיבותיה חייבות להתבסס על ערכים חדשים. מאז האינתיפאדה של שנת 2000 יצא צה"ל לשלושה מבצעים חריגים. הראשון היה מבצע חומת מגן ב-2002 בפיקודו של משה (בוגי) יעלון. המבצע הנמיך את להבות הטרור מהשטחים. אחר כך נסחפה ישראל כפי שלא נגררה מעולם למלחמת לבנון השנייה, שתוצאותיה הן כישלון מובהק ואין אשליה גדולה מאשר האמירה כי השקט חזר לגבול הצפון. שקט הציע חסן נסראללה עוד באותו יום, ולא נענה. המהלך האחרון היה במבצע עופרת יצוקה שעליו פקד גבי אשכנזי, שהסתיים באכזבה ובתסכול ובמחלוקת פנימית. אהוד ברק ואשכנזי לחצו לסיימו כמעט לאחר המכה הראשונה, ואילו אהוד אולמרט רצה להמשיך מעבר למה שסוכם, והתוצאה שנויה במחלוקת: האם גברה ההרתעה או שישראל הפכה למדינה מנודה ומצורעת כפי שעלה מדו"ח הוועדה בראשות השופט ריצ'רד גולדסטון? אין תשובה ברורה. מכל מקום, מדברי הרמטכ"ל אתמול עולה כי בצה"ל הפיקו לקחים תבוניים. ברור שאסור יותר להיגרר למלחמה מתוך גחמה כמו בלבנון (2006), וגם לא כמו בעופרת יצוקה (2008) שהיה מבצע ראוי שמטרותיו לא היו מגובשות דיין לממשלה. ציניקנים יאמרו כי גנץ מבקש לשמר את הכוננות הצה"לית כאילו המבצע הבא יתרחש היום, בכל יום, כחלק ממאבקו להגן על תקציב הביטחון מפני קיצוצים. אולי גם זה ממלא תפקיד בהצגת עמדתו. כך או אחרת - עמדתו בוגרת ובשלה ממה שנראה במבצעים לפני חמש שנים ושלוש.
