תנאי העסקתם של עובדי הקבלן במוסדות ציבוריים הם כתם חברתי וכלכלי ומוסרי על החברה הישראלית. הם הפכו שם נרדף ל"עבדים". הישראלים רגישים לתואר זה. "עבדים היינו בארץ מצרים". מי שפוגש בהם במשרדי הממשלה רואה אנשים שהם צל. חומקים סמוך לקיר. עובדי הקבלן משפילים מבט. גם מי שנתקל בהם. שני הצדדים חשים מבוכה, אבל מסוגים שונים. מבחינה זו נהג עופר עיני נכון בצאתו להיאבק למענם. אמנם מאוחר, אך טוב מאוחר מאשר בכלל לא. לפתע כה נזעק ממצבם של עובדי הקבלן, שהעביר בחיפזון החלטה לגרום לשביתה כללית במשק. מייד, בעוד שלושה ימים (ועוד שבועיים שכבר חלפו כפי שנקבע בחוק). אין לכך הצדקה. שביתה כללית היא נזק הנאמד במיליארדים למשק הלאומי. שיבוש אורחות החיים של כל האוכלוסייה. אובדנים שאין להם תחליף ואי אפשר להשיבם על כנם. הן הקיץ האחרון, המחאה שהחלה באוהלים ליד בית הבימה בתל אביב הוכיחה שלא מוכרחים לשתק את כל המדינה כדי להגיע להישגים סוציאליים. אפשר להפגין מול המשרדים המגזימים בהעסקת עובדי קבלן; להשבית דווקא אותם; להחרימם; להכביד על מי שצריך להם והם צריכים לו. מלחמה אינה מתחילה בפצצות גרעיניות. סכסוך עבודה אינו נפתח בשביתה כללית, שהיא הנשק האולטימטיבי שבידי ההסתדרות. יש מדרג. יש שלבים. יש העצמה של המאבק. הטקטיקה של עיני תשפיע לרעה לא רק על מצבם הקשה של עובדי הקבלן אלא תקבע גם את דפוס ההתנהלות בסכסוכי עבודה אחרים. מה שיתחיל בפחות מאיום להשבית את כל המשק לא ייחשב ולא יימנה ולא ייספר. זה ישבש כל הידברות בין מעסיקים לבין עובדיהם, שאינה תחת צל האיום של נמלים סגורים ופחי אשפה פזורים ברחובות. בעיקר שמתעורר חשד באשר לנסיבות השימוש בנשק הכבד. העבודה נערכת למאבק מר בין שלי יחימוביץ' לבין עמיר פרץ. היא רוצה שיניחו לבעל בריתה עיני להמשיך לשלוט בהסתדרות. אך פרץ מעוניין להציב אתגר ולהציע את איתן כבל תחת עיני. הכל נגזר ממאבקים בשורות העבודה. המאבק הזה אינו שווה את מחיר השביתה הכוללת, אם אכן תפרוץ.
