אסירות לא משוחררות | היום

"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אסירות לא משוחררות

, עודכן
0

כל אחת מאיתנו שהיא אם לילדים קטנים וגם בעצמה בת לאמה, מכירה את העקצוץ הרגשי האשם לפני שהיא מרימה את הטלפון כדי להתקשר לאותה אישה שהיא סבתם של ילדיה כדי לבקש עזרה. בייביסיטר. מין לא-נעים-כזה שמתחלף בכעס, בטרוניה ובתחושת קיפוח במקרה שהצד השני מביע היסוס או הסתייגות.

לאחרונה נושא הסבתאות קיבל הכרה וכותרות בכלי התקשורת, בסדנאות ובקבוצות לנשים שהן סבתות הסוחבות בנטל הציפייה מהן לעזור בגידול הנכדים.

הציפייה שלנו מהורינו לתמיכה ולעזרה ללא גבול וללא תנאי יצרה מתח שהגיע זמן פקיעתו. אותו עקצוץ רגשי אשמה הוא תולדה של המודעות החדשה לעולמן המלא והסובייקטיבי של נשים בנות 60 ו-70 אחרי גיל הפרישה, הנהנות מההזדמנות להתפתח ולצמוח, ללמוד ולבלות, אחרי שנים ארוכות שבהן עבדו בחוץ ועבדו בפנים והיו "שפחות ליקיריהן" כהגדרת ויקי שירן.

בתום תקופת השבי יוצאות הנשים לכאורה לחופשי בעיסקה מפוקפקת האוסרת אותן שוב ושוב בכבלי הציפיות והאשמה. מה שהיה מובן מאליו עד לפני כעשור הפך עכשיו לשאלה מדוברת: עד כמה הסבתא מחויבת - על ידי אותם צווים חברתיים שלפיהם חונכה וחינכה את ילדיה - להתמסר לגידול נכדיה במקום להשקיע סוף סוף בעצמה-

המדהים בסוגיית הסבתאות הוא ההיעדרות המוחלטת של הסבים מהדיון. תפקיד הסבא מסתכם בלהעביר את הטלפון לאישה שלצידו, או להסביר לאלו שממלאים עכשיו את תפקיד סוהריה, שאמא עכשיו בחוג התעמלות בזמן שהוא צופה בטלוויזיה.

מהמם איך אותו מגזר של נשים עובדות, הנאבק במשך שנים באתגר של הורות שוויונית, משחזר דרך הסבתות את השיח הישן שבו רק הנשים אחראיות על טיפול וגידול הילדים.

בלי לתת את הדעת אנו שותפות פעילות במערכת דכאנית שאינה מותירה לנשים שום זמן ומרחב לעשות את עצמן לעצמן. תראו את הסבא המשקיען שאוסף את הנכד מהגן. מאושר וגאה הוא פוסע עם העגלה אחרי שקיבל את מלוא התשואות וקריאות ההערצה. תרומתו למאמץ המשפחתי מקבלת את מלוא ההכרה.

לעומתו, תרומתה של אשתו אינה נראית ואינה נחשבת משום שהיא ממשיכה להיות מובנת מאליה. גבר, אני מקווה, כבר לא יעז להגיד שהוא "עוזר לאשתו". אמירה המסגירה חוסר שותפות בענייני הבית כבר אינה לגיטימית ויצאה מזמן מהז'רגון.

לעומתו, סבא הבא לעזרת אשתו במטלות שהן לכאורה רק שלה הוא סבא מצוין. השוביניזם לא מת, רק משנה מקום ומתבגר. המאבקים לשחרור הם לרוב דו-סיטריים: כדי שהאמהות יוכלו לצאת לעבוד - הגברים היו צריכים לחזור מוקדם מעבודתם. לא הייתי רוצה שעומס החיים של הדור שלנו ישעבד מישהו אחר.

אותו עקצוץ רגשי אשמה צריך להפוך למשהו רציני יותר: לרגישות ולמודעות לצרכים, לתוכניות ולשאיפות של האישה שהיא במקרה אמא שלי או של בן הזוג שלי. יום אחד, אם תרצה השם, גם לי יהיו נכדים. אולי כדאי כבר עכשיו להודיע שאני עסוקה, אבל דווקא סבא ישמח מאוד לאסוף, לשמור ולהכין אוכל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר