"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לא נורמלי להיות נורמליים

,עודכן

אני זוכרת דיון רציני באינתיפאדה השנייה, כשכבישי השומרון היו למטווחי ירי: מתי יותר מסוכן, ביום או בלילה? כי בחושך מפחיד, אבל באור קל יותר לכוון לך לראש. לא מעט דילמות של מתנחלים יכולות לפרנס ספרי מדע בדיוני. האם אנחנו נורמליים? בהחלט. האם המציאות סביבנו נורמלית? אין ספק שלא.

והנה, ביום ראשון יעלה להצבעה חוק של שדולת ארץ ישראל בכנסת בראשות חברי הכנסת אורית סטרוק ויריב לוין, ושמו לא יסולא בפנינים: "חוק הנורמות". תענוג. החוק מדבר על שוויון. אולי לא תגיח נורמליות בעקבות החוק, אבל תיפסק האפליה בין מתנחלים לאלה שאינם.

כשמדברים על אפליה רגילים למלמל אפרטהייד. צריך להשחיל מילה. הפרדת מתנחלים ופלשתינים בתחבורה הציבורית המוצגת כאפרטהייד היא לא רק שקר, אלא שקר גמדי. ה"אפרטהייד" רחב בהרבה: הפלשתינים לא רק שלא מורשים לעלות לאוטובוסים מסוימים, הם גם לא מורשים להיכנס להתנחלויות! או להסתובב בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה! העניין הוא לא גזעני־תרבותי אלא ביטחוני. אבל זהבה גלאון רואה מאבטח בסופר וחושבת שהוא ממשיך דרכם של הקו קלוקס קלאן, ואם יוצאים במקביל שני קווי אוטובוס אנחנו בדרך למחנות השמדה.

כשנוסעים בתנועה המעורבת בכבישי יהודה ושומרון - נהגים פלשתינים מאותתים לנהגים מתנחלים על משטרה בדרך, נהג משאית ישראלי מסייע לנהג משאית פלשתיני - האפרטהייד הבולט הוא השלטים האדומים האוסרים דווקא על ישראלים להיכנס לכבישים מסוימים. מאז שנת 2000 אסורה על ישראלים הכניסה לשטחי A ובהם רוב הכבישים.

אגב גזענות, האיסור נאכף רק כלפי יהודים. ערבים ישראלים נכנסים לשטחי A באין מפריע. הדרך מהבית שלי לירושלים הוכפלה ושולשה בגלל האיסור הגזעני הזה והפרדת הכבישים. אבל למי אכפת, אוטובוס הוא סיסמת אפרטהייד (שם קוד רוזה פארקס) וזה מצטלם נהדר.

• • •

האם יש כיבוש? יש מגבלות - מועטות - על תנועת פלשתינים. לא בגלל הגזע שלהם אלא בגלל הנטייה של כמה מהפלשתינים לפזר חלקי גופות באוטובוסים. האם יש שליטה צבאית באוכלוסייה? מאז הסכמי אוסלו 97% מהפלשתינים (נתון של מתאם פעולות הממשלה בשטחים) חיים תחת שלטון פלשתיני עצמאי ומנהלים את חייהם. אמנם אין להם כוחות שריון, צי מטוסים וחיל רגלים - תודה לאל - אבל יש להם דגל וסמל, המנון ועיר בירה, בנק מרכזי, חברת חשמל, משרדי ממשלה, בחירות חופשיות, פרלמנט פעיל, תוכנית לימודים שנקבעת באופן ריבוני ויחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות.

רובם המכריע של הפלשתינים נוסעים ממקום למקום, עובדים, בונים בתים ונוטעים עצים, ולא נמצאים תחת שום שליטה ישראלית - לא צבאית ולא אזרחית. אחוזים בודדים של פלשתינים (בין 50 ל־100 אלף איש) חיים בשטחי C תחת שליטה ישראלית, ומצבם האובייקטיבי דווקא טוב ביחס לחבריהם בשטחי A ו־B.

ולמה אנחנו חוזרים לזה כך סתם באמצע הסתיו? כי אחרי שהבהרנו שאין שליטה צבאית בפלשתינים, מתברר שדווקא יש שליטה צבאית - אבל במתנחלים. אחד מכל 20 ישראלים מחזיק בתעודת זהות ישראלית, משלם מסים ועושה מילואים, אבל החוק הישראלי לא חל עליו. ומי שמכוון את חייו הוא הריבון הצבאי. זו המציאות הלא־נורמלית.

350 אלף אזרחים ישראלים מצביעים לכנסת אבל חייהם לא מנוהלים על ידיה, אלא על ידי אלוף פיקוד מרכז. קשה להתרגל לעובדה שעל הרחבת מרפסת חותם פקיד צבאי, ועל הקמת גן ילדים מחליט קצין במדים. הדין החל ביהודה ושומרון נשען כיום על מערכת מבולגנת של חקיקה עות'מאנית, ירדנית, בריטית וישראלית, ובנוסף מערכת צווים צבאית גדולה וחלקית, המחילה רק חלק מחוקי מדינת ישראל. חוק הנורמות של סטרוק ולוין קובע שכל חוק חדש המתקבל בכנסת, יחוקק בתוך 45 יום גם ביהודה ושומרון באמצעות צו אלוף. כמה פשוט.

דוגמאות לכאוס דהיום: חוקי התנועה חלים ביהודה ושומרון. חוק מד"א לא. חוק הארנונה חל, אבל לפי החוק הירדני: רק בהתנחלויות משלמים ארנונה על שטח אדמה ריק. חוק הספריות לא חל: רק ביישובי יו"ש משלמים על שאילת ספרים. החוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות (חוק נגישות נכים) לא חל.

ראשי הרשויות באזור החליטו באופן וולונטרי להחיל את החוק, כולל העלויות שלו, מתוך ראייה מוסרית. חוק המוזיאונים לא חל (כמה מוזיאונים מתוקצבים בעקבות צו אלוף שניתן לאחר שנים). בכלל, המצב שבו שרים וראשי רשויות רודפים אחרי אלוף פיקוד כדי שיחיל בצו את אחד החוקים הישראלים הוא מחזה מוזר ועלוב.

אדריכלים שמתכננים בתים באזור מקבלים כאב ראש: החוק העות'מאני מגדיר ניוד שטחים, החוק הבריטי מכריע לגבי קווי בניין, וההגבלות על ממ"ד לקוחות מהחוק הירדני. אלא שאין בחוק הירדני כל התייחסות לממ"ד. קפקא לא ניסח את זה טוב יותר.

הבלבול המשפטי הוא לרעת המתנחלים. עובדת ביו"ש תשלם מס הכנסה וביטוח לאומי, אבל אם יפטרו אותה כשהיא בהריון, היא לא תזכה להגנה מצד המדינה. נוצרת הבחנה בין אזרח א' שגר בקיבוץ בבקעת הירדן לאזרח ב' הגר בקיבוץ בעמק הירדן, בין תושב מעלה אדומים לתושב בית שמש.

גם איכות הסביבה נפגעת. חוקים בתחום הגנת הסביבה לא חלים, גם לא כצו אלוף: חוק האריזות, פליטת מזהמים ממפעלי תעשייה, חוק מניעת מפגעי אסבסט, חוק קרינה בלתי מייננת, השלכת חומרי בניין. המזרח הפרוע. בלי חוק קשה להרתיע מפעלי תעשייה המזרימים למאגרי מים שפכים ברמות זיהום חריגות.

השמאל לא רוצה נורמות ולא נורמליות. מצידו שהמאגר המזדהם של מי התהום בהר ילך לעזאזל (ואיתו שליש ממי השתייה של ישראל כולה), שעובדות פלשתיניות לא יזכו לפיצויים במקרה של פיטורים - העיקר שהמתנחלים לא ירוויחו נורמליות. בדיוק כמו הסרבנות הפלשתינית לנורמליזציה עם ישראל. החוק, שיכול להתפרש כצעד לקראת החלת ריבונות ישראלית אזרחית בשטחים, מעצבן את גלאון ולבני שמחפשות אפרטהייד תחת הפנס הלא־נכון.

בשם החלום על מדינה פלשתינית, החזון השמאלני האחרון שנותר, הן יזניחו את הירוק, את הפמיניזם, את השוויון. לאמור: אם לפלשתינים לא תהיה מדינה, לאף אחד לא תהיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אמילי עמרוסי

בעלת הטור "חיים שלי" במוסף שישבת. נולדה בירושלים, גדלה בירושלים, מתגוררת בירושלים. אמא לשלושה בנים ובת. אהבתה הגדולה היא כתיבה. השנייה: אפרסמון. בשנת 2009 ראה אור ספר הביכורים שלה - "תריס", ושנה אחר כך יצא ספר הילדים הראשון שלה, "נרי מסתפרי"; החל מ-2017 יוצאים לאור כרכי הסדרה הפופולרית פרי עטה "הפרשה - פרשת השבוע לילדים". מגישה ב"כאן" רשת ב' את התוכנית "אמילי והפרופסור"; שותפה בצוות המגישים של יומן האקטואליה "כאן הערב" ברשת ב'; בעלת טור בירחון הנשים הדתיות "פנימה"; מלמדת כתיבה ועיתונות ושותפה בפרויקטים של יצירה וכתיבה. כיהנה כדוברת מועצת יש"ע בזמן המאבק בתוכנית ההתנתקות ואחריה, וכן ככתבת בחדשות עשר ומגישת תוכנית הבוקר בערוץ.

כדאילהכיר