השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "וירא", אחת מהפרשות הארוכות ביותר בתורה. הכנסת האורחים של אברהם למלאכים הלבושים כעובדי אלילים, למרות היותו חולה; תפילתו על אנשי סדום למרות היותם רעים וחוטאים וסיפור היחסים המתוחים בין שרה והגר.
גולת הכותרת של הפרשה היא עקידת יצחק. שם דווקא נראה כאילו באחת הפכה הדמות הרחומה לאדם קר רוח, שלא לומר אכזרי, המסכים בשם האמונה הדתית לעקוד את הבן. דומה שאין סיפור מקראי טעון רגשות עוצמתיים כל כך.
בתפילות ראש השנה ובמקומות אחרים נעלה על נס את סיפור העקידה כמקור ללימוד זכות על עם ישראל ונבקש מאלוקים שימחל לנו על הרבה טעויות בגין מעשה העקידה. מסירות הנפש של יצחק ואברהם תעלה כמופת לאצילות ומסירות נפש. כמעט היה ניתן לומר שזה סיפור המופת המרכזי של האומה.
מאידך, המקום שבו נדרש אביו של ילד, שלו זכה בערוב ימיו אחרי תחנונים רבים, להעלות את בנו לקורבן, נתפס בעיני האדם הסביר כמעשה בלתי מוסרי ובלתי אנושי. האם יעלה על הדעת כי האלוקים חפץ בילדינו כקורבנות על מזבחו? כשנזכרים שהתורה נאבקת בפולחן המולך, שהיה מבוסס על העברת הילדים באש ושריפתם בה, אזי השאלה מתחדדת עוד יותר. אין דת לוחמת יותר בהקרבת ילדים כקורבן מאשר תורת ישראל, וכאן הכל נראה הפוך. אם היהדות מוקיעה קורבנות אדם (והיא אכן מוקיעה), מדוע אפוא האלוקים מצווה על אברהם להקריב את יצחק? לכאורה אין סטירת לחי גדולה יותר לתפיסה המוסרית השוללת קורבנות אדם מאשר ציווי זה.
על מדוכה זו ישבו גדולי חכמי ישראל במהלך הדורות והציעו פתרונות מסוגים שונים. חלק ביקשו למתוח סוג של ביקורת על אברהם, שלא הבין היטב את הציווי האלוקי, ושזו אכן לא היתה כוונת האלוקים. אולם אפשר לראות כי המקרא משבח את אברהם על נכונותו להקריב את בנו: "כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ".
אחרים ביקשו לראות בסיפור מסר, שצו האלוקים אינו כפוף לכללי מוסר כלשהם, אלא עצם היותו דבר אלוקים הופך אותו לנכון וטוב ואין צורך במושגי טוב ומוסר. גם עם תובנה זו קשה להשלים. הרי פסוקי התורה מלאים ביטויים המעידים על היות האלוקים רחום וממילא ההליכה בדרכיו אסור שתוביל את האדם למחוזות שאינם מוסריים. אין בפסוקים רמז להיות אלוקים משבח את אברהם על זניחת המוסר למען קיום דבריו.
מסתבר כי סיפור העקידה הוא סיפור הנכונות להקריב עבור מה שאתה מאמין בו, ועקידת הבן היא דוגמה למבחנים הקשים שניאלץ לעמוד בהם במהלך שנות קיומנו כעם. בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. קורות חייו של העם היהודי אינם מתארים עם מסתגף המואס בחיים כלכליים. להפך, במקומות הרבים שאליהם הגיעו, עמדו היהודים בחיי הכלכלה, המדע וכדומה.
עם זאת, במקרים רבים היו צריכים היהודים להעמיד את אמונתם אל מול נוצרים או מוסלמים, שדרשו מהם להמיר את דתם ואמונתם, על מנת להמשיך לחיות ולהתקיים. בנקודה זו גילו היהודים את כוחה של עקידת יצחק ומשמעותה. למרות כל הפיתויים להשתלב בתרבויות המקיפות את הקהילה, הם בחרו בחיבור לערכי הנצח של האומה על פני חיי השעה הרגעיים - זו עקידת יצחק. כשמדינת ישראל מבקשת להגן על קיומה ושולחת ילדים צעירים אלי קרב, יכול מאן דהוא לחשוב כי זו עבודת המולך, כיוון שאינו מאמין בחשיבות המדינה וקיומה או בכלל בקיומו של עם יהודי בעל זהות משלו.
אולם, כשנבין שיש לחיינו כעם וכמדינה משמעות, הרי הקרבה זו היא לא שלילת חיים, אלא נכונות להתחבר לחיי אמת. בשבועות האחרונים נחשפנו לסיפורן של שתי ההרוגות בפיגוע הדריסה בירושלים. שתיהן נעקדו כאן בארצנו, ואנו חושקים שפתיים ויודעים כי עקדות אלו לא תרפינה את ידינו, אלא תגרומנה להעצמת אחיזתנו בעם ובארץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו