אירועי הדמים בירושלים מאששים את מה שחששו מפניו שרים ומדינאים מאז שוחררה הבירה, ומרדכי (מוטה) גור הכריז: "הר הבית בידינו". סוגיה זו לא נפתרה מעולם, ולפיכך מרכזיותה כבעיה קשה מאין־כמותה התעצמה במהלך 47 השנים שחלפו מאז חוברה לה יחדיו. נחוץ לחזור במקום אחר על התנודות בנושא זה כדי להבין לא רק מה קרה אלא בעיקר מה עתיד לקרות.
אמש כינס בנימין נתניהו שרים ומומחים לדיון חירום במצב שהתהווה בעיר, כשמבחינה עניינית קרב האבנים והזיקוקים על הר הבית והחזרת השגריר הירדני לעמאן בעייתיים אפילו יותר מאשר חידוש הטרור הפלשתיני, שהולך ומתעצם. הרצח אתמול אינו אחרון, והמחסומים החדשים יקלו להילחם ברוצחים אבל לא למגרם.
מסתמן טיפול דו־שלבי. האחד הוא בבחינת פעילות ברמת הילוכים נמוכה אבל מתמדת: לנטרל נשים המתנכלות לכל יהודי העולה בהר בלי לפגוע בזכותן להתפלל כמוסלמיות אדוקות; ולדלל את הצעירים המתבצרים באל־אקצא לא בפעולה כוללנית אלא אחד־אחד, לאורך זמן ובסבלנות אין־קץ. המצב בהר מידרדר ונראה שהמיומנות הגבוהה של המשטרה ומג"ב ושב"כ לא תספיק להשיב את הסדר על כנו, ונחוץ לגייס למשימה גם את צה"ל, ואולי להפקיד את המבצע לזמן מה בידי משה (בוגי) יעלון, שעל פי ניסיונו יכול לפעול שם במין מבצע חומת־מגן־זוטא.
במקביל, ובלא פחות דחיפות, נחוצה פעילות כפולה של נתניהו: להגיע שוב לעמאן (רצוי בחשאי) ולסגור עניין עם המשטר ההאשמי, שנגרר לקרוא לשגרירו מתל אביב. זה מחייב הסדר עם אבו מאזן שהפך סרבן שלום מובהק, או נגדו. שכן גובר החשש שמא הוא מקיים רוגע ביהודה ובשומרון אך מלהיט את הרוחות בירושלים. שכן בשטחים הוא נושא בחלק ניכר מן האחריות לשלום הציבור, ואילו בירושלים היא מוטלת על כתפי ישראל במלואה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
