מאבק הרופאים המתמחים במשרד האוצר אינו אירוע העומד בפני עצמו. הוא חוד החנית במחאה החברתית. לא מפני שמישהו מהצדדים ייעד לו תפקיד כזה, אלא כיוון שכך התגלגלו הדברים. עבודת הרופאים הצעירים מתישה, ועם עומס תורנויות כבד במיוחד מגיע שכרם כדי 20 אלף שקלים בחודש. פקידי האוצר מתעמתים עימם ממניעים ראויים ופסולים גם יחד. הם שומרים על קופת המדינה, אבל בעת ובעונה אחת שואפים לשלוט ולנהל את כל מגזרי החיים בארץ. גם את בתי החולים. אמש העלה בנימין נתניהו הצעה חדשה. האם תפתור את המשבר? ואם כן, מדוע לא הגיעה אל שולחן הדיונים בשנה וחצי האחרונות? או לפחות מאז החלה שביתת הרופאים? מה שהתרחש בחודשים האחרונים אינו רק עניין של כסף. מבחינת הציבור זהו דיסוננס מתסכל, מדכא, מורט עצבים. ד"ר יובל שטייניץ וד"ר ליאוניד אידלמן ונתניהו והשופטת נילי ארד גרמו במהלכיהם לתחושת קבס כאילו הציבור מצוי ברכבת הרים שאינה עוצרת לעולם. כל יום או שניים נולדה "הצעה אחרונה" שאין אחריה כלום, והיה. כל שבוע או שבועיים צצה תביעה אחרונה שגם אחריה אין כלום, ותמיד היה. היו רגעים מביכים. מי שמראיין חולה הצמוד למיטתו במסדרון בית החולים, מבזה אותו. אין לו ברירה, ובדרך כלל גם לא אומץ, לומר אלא משפט אחד שמשקף או לא את דעתו: הרופא צודק. הוא כמו בן-ערובה המזדהה מתא מעצרו עם שוביו. הנזק חמור מאין כמותו. דור של רופאים צעירים סופג לאישיותו המקצועית תסכול אחר תסכול; הציבור מאבד אמון בכל הגורמים המעורבים בקטטה; ולעולם יש הרגשה שאפשר לסחוט עוד משהו, לקבל עוד משהו, ולא כדאי לסיים את הסכסוך. אפילו בית הדין לעבודה התבזה. מי מאמין כי במדינת חוק אפשר לאלץ אדם לעבוד אחרי שהגיש מכתב התפטרות כדין? חופש העיסוק הוא גם החופש להיות בלתי מועסק. העם הזה עובר בתקופה האחרונה סידרת טלטולים קשים בין תקווה לבין ייאוש, מין מאניה דפרסיה שבמצב רגיל היו מאשפזים את הלוקה בה במחלקה הפסיכיאטרית, אבל אפילו זה בלתי אפשרי. הרי אין בה רופאים מתמחים לקלוט את הציבור החולה.
