להודות להם ולא לחפש אותם
, עודכן
איפה דפני ליף, שאלו השבוע הוגים ועיתונאים בזמן פינוי האוהלים האחרונים משד' רוטשילד. הצדקנים החרוצים גייסו את הסתיו והחשיכה המוקדמת, כדי לתאר ברגשנות את שירת הברבור של המחאה החברתית. הם פיזרו בנדיבות ניחוח של בגידה כשתיארו איך קטר המחאה לא הפגינה סולידריות עם אחרוני המפונים מאותו המקום שבו היא תקעה לפני שלושה חודשים יתד ראשון באוהל הבשורה שלה.
דפני ליף אכן לא עמדה בדום מתוח למשמע תביעותיהם של אלו שציפו ממנה לשנות, לתקן, לברוא ולהבריא ולארגן מחדש את המדינה. שבועות רבים מדי נתלו כל התקוות לישראל שונה וחדשה על כתפי ליף, שמולי, קונטס וסתיו שפיר. מכתבים פתוחים נשלחו אליהם בפרהסיה ובהם ציפיות מרקיעות שחקים: שהם יצליחו לא לטעות, לא למעוד, לא להסס ואף לא להיעדר.
באותם שבועות החבר'ה האלה קרעו את התחת וניסו בכל דרך אפשרית לרצות את כולם. להיות בו בזמן במאהלים של החד-הוריות והפליטים, להיות נוכחים במרכז ובפריפריה באותו היום ובאותה השעה, לנסח דרישות וגם לא לנסח אותן, להידבר עם טרכטנברג אך לא להידבר עם הוועדה, להנהיג ולהיות שווים, ראשונים ואחרונים, נזקקים וחזקים. בדרך נס הם באמת הצליחו לשכפל את עצמם ולהיות כל הזמן במקום הנכון.
פיסגת האלגנטיות היתה בשידור התוכנית "מצב האומה" של ליאור שליין שצולמה באריאל. הקדימונים הבטיחו את השתתפותה של ליף בתוכנית, והסערה בפייסבוק השתוללה: מה תעשה גיבורת-העל? לאיזה משני הציבורים הניציים בארץ תפנה את עורפה? פתרון הקסם שמצאו מנהיגי המחאה, שבו הם יושבים ברוטשילד ומוקרנים באריאל, השאיר אותם בלב הקונצנזוס ויצר אשליה שמתהפכת עליהם עכשיו כי יש ביכולתם להעתיק את דמויותיהם ולהיות איפה שרק נרצה לראות אותם.
גם אם הדרך שבה המחאה החברתית השתיקה את המחאה המדינית קוממה את ליבי, עדיין אני דבקה בתחושה כי סתיו ודפני, רגב, שמולי ואחרים עשו הרבה מעל ומעבר כדי להרים קול שקודם לא הצליח לחדור את סף ההכרה בחשיבותו.
אבל הציפיות מהם הפכו למפלצת הרסנית. לגביהם ולהמשך דרכם. כולנו נמצאים ברגע עדין ומורכב שבו מתחיל להתבצע תרגום המחאה בשטח להחלטות ולמדיניות. זהו רגע אפור לעומת זיקוקי הדינור של הקיץ. הציפייה להמשיך לראות את ליף בכל מקום ובכל זמן אינה ריאלית. איננו רוצים שהיא תהפוך להיות אחת מאלה שאנו סולדים מהם "שמרמים את כל האנשים כל הזמן", אלא שתמשיך לעשות את הדברים בזמן ובקצב שלה.
גם לה וגם לשותפיה צריך לתת את הזמן להתארגן, לנשום, לקבל החלטות אישיות ולא להתיש אותם במשא ציפיות לא הגיוניות שימוטט אותם. בערב יום הכיפורים כדאי גם להשקיע ולחשוב איך נמנע מעצמנו את הצער והחרטה הבאים; כדי שלא נצטרך לבקש ממנהיגי המחאה סליחה ומחילה שהעמסנו עליהם את האכזבה שלנו מעצמנו, וכרינו להם בכך את הבורות והכישלונות הבאים. מוטב להודות להם ולא לחפש אותם כל הזמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו