שמרתי שבת, ונשארתי בחיים

על הסקאלה שבין חילונית גמורה למאה שערים, אני נמצאת במקום טוב באמצע. מיקס מעניין של ילדה שגדלה בבית מסורתי, אבל בילתה את העשור האחרון של חייה בעולם התל־אביבי. צמה בכיפור אבל לא מקפידה על כלים נפרדים במטבח (או על שטיפת כלים), נמנעת מחמץ בפסח אבל לא ממש מנקה את הדירה לפני החג (או בכלל). נוסעת לים בשבת אבל לא מגלחת רגליים. יש כאלה שיגידו "הרב נוח", אני אומרת עדיף קצת מכלום, בדיוק כמו בעולם הדייטינג.

ובכל זאת, כשהתחילו לפני שבועיים פרסומים על שמירת שבת בינלאומית, התחיל לחלחל אצלי הרעיון להצטרף. בפייסבוק ובאתרים רבים נשמעו קריאות לכמה שיותר יהודים בעולם לשמור יחד שבת, ודיברו על העוצמה הרוחנית הגדולה שטמונה בשמירת שבת קבוצתית.

פתאום חשבתי לעצמי, רגע, למה לא? שבת אחת של שקט אצל ההורים, מי יודע - אולי אפילו נדבר, קריאת ספרים ועיתונים, שלוש סעודות, דג, סלטים, חלה, תפוחי אדמה, עוף, דג, סלטים, חלה, תפוחי אדמה, עוף, דג, סלטים, חוקן. בין הדניס למטבוחה איזה שנ"צ קצר של שמונה שעות ויקיצה לתוך קפה שחור פלוס עוגיות עבאדי. אבל אז נזכרתי שיש אחלה מזג אוויר לים, לבירה ולמטקות, וגם איך אני אוותר על השכמה בבוקר עם השיר "נטלי" של חוליו איגלסיאס (אני אבין אם תחליטו לא להמשיך לקרוא).

מצד שלישי (תמיד יותר משני צדדים, שלא יספרו לכם אחרת), מדובר בחוויה רוחנית, חד־פעמית ומלכדת של המוני אנשים, ותכלס, כבר לא כזה חם. אז בסוף החלטתי ללכת על זה, מי יודע, אולי אני אחלום בליל שישי את המספרים הזוכים בהגרלת הלוטו. לא שאני עושה את זה בשביל משהו.

ארזתי שני ספרים שמעולם לא היה להם סיכוי מול הפייסבוק, מברשת שיניים רגילה (את החשמלית השארתי בדירה), טלפון ומטען (לכל שבת יש מוצאי שבת) ונסעתי להוריי בחדרה. בדרך שלחתי לכל חבריי הודעה דרמטית שלא אהיה זמינה בסופ"ש הקרוב ושבמקרה חירום אשלח יונת דואר כי הטלפון סגור.

כבר בכניסה לעיר, שעה לפני כניסת השבת, הרגשתי משהו שונה באוויר, ואז נזכרתי שאני בחדרה. התקלחתי, הצטרפתי לאמא שלי להדלקת נרות והתיישבתי על הנדנדה בגינה עם ספר. לפני ששמתי לב השעה היתה שבע בערב במוצאי שבת.

פתאום קלטתי שהספקתי לקרוא את הטורים האישיים של כל הכותבים בכל העיתונים (עינב גלילי קרעה אותי מצחוק), את המוספים הכלכליים ואפילו את המדור שקוראים רק בפנסיה, או בשם היותר רשמי שלו - "מכתבים למערכת". סיימתי לקרוא ספר אחד והגעתי לאמצע של השני, והשיא של השבת היה שיחה של שעתיים עם הוריי. בהתחלה היה לנו ממש קשה, לא ידענו איך לשבור את המתח באוויר ומה עושים עם השתיקות המביכות, אבל אז העניינים השתחררו ואפילו קבענו דייט שני. לשמחתי, גם נמנעה ממני האפשרות לרוץ בכל שנייה לטלפון כדי לראות שאף אחד לא מחפש אותי.

פייר, היה לי כיף. במיוחד הקטע של צאת השבת כשחזרתי לתל אביב, התלבשתי ויצאתי לדרינק.