סטטוס קוו שברירי

פתיחת הר הבית לתפילת מוסלמים בני 50 ומעלה היא ברירת מחדל. רעה, אבל אין טובה ממנה. סגירתו אתמול, מייד לאחר הירי ביהודה גליק והריגת המתנקש מוענתז חיג'אזי, היתה נחוצה. אך היא שיחקה לידיו של אבו מאזן שלכאורה מתהדר בהתנגדותו לכל אלימות, ואילו בפועל מסיט את שימת הלב מן התוקפנות הפלשתינית ומסית להרחבתה. אפשר לקבוע בסבירות גבוהה ללא הוכחה חד־משמעית כי יש סיכוי שהמהומות היום יפחתו כתוצאה מפתיחת ההר, בהשוואה למה שהיה מתרחש אילו נמשך הסגר על אל־אקצא ועל כיפת הסלע.

הסוגיה הביטחונית הקשורה בהתנקשות בגליק תצריך ליבון מקצועי נפרד. אבל זו בעיה נקודתית, והיא תמיד עלולה להתעורר בעיר המעורבת, שאלפים מתושביה הפלשתינים הם סיכון ביטחוני. הקושי מתעורר כאשר גורם מרכזי מתון לכאורה כרשות הפלשתינית מצטרף בפועל לשורפי היערות, במקרה זה למבעירי ההר הקדוש.

איכשהו עלה בידי הגורמים הקיצוניים לעורר רושם קודר כי פניה של ישראל לשינוי סידורי התפילה בהר הבית, כפי שנקבעו על ידי משה דיין מייד לאחר מלחמת ששת הימים ב־1967. אם הדבר נכון - אין זה צעד נבון. הוא לא רק ימוטט את האיזון העדין שהתקיים בשנים האחרונות בהר, אלא יאיים על הסכם השלום עם ירדן. אהוד יערי מערוץ 2 ציטט אמש את התקשורת הירדנית כי הברירה היא "אל־אקצא או הסכם השלום". ישראל חייבת להבהיר כי מה שהיה הוא שיהיה. סביר להניח כי בנימין נתניהו חותר לכך, ובנוקטו עמדה זו הוא מאכזב גורמים קיצוניים בקואליציה, אבל כל חלופה גרועה מזו.

עם זאת, ברור שהקיצונים בשני העמים לא יסתפקו בחזרה אל הסטטוס קוו המאותגר. טבעי שיהודים רוצים להתפלל על הר הבית, ולא סביר כי ייכנעו לתביעה הגזענית של אבו מאזן שתיאסר כניסתם למתחם שבו ניצבו שני מקדשים יהודיים, ולפי המסורת אפילו התקיימה במקום עקידת יצחק. הדבר נכון בכל ימות השנה, ובעיקר בימים אלה שבהם יחסי ישראל עם ארה"ב מצויים בנקודת שפל עקב מחלוקת על מדיניות הממשלה לעודד בנייה בירושלים. אם וושינגטון כך לגבי התרחבות שכונות יהודיות מובהקות - על אחת כמה וכמה בהר הבית, שכל גורם אחראי מעדיף להוציא את המתרחש בו ממעגל ההתמודדות המדינית. רק שפלשתינים רבים וישראלים מעטים חותרים להעצים את המחלוקת ואת ההתנגשות בהר הבית.

במצב הקיים עדיין אין פתרון קבע למצב בהר הבית. כל אחד יודע. הרי זו הסיבה העיקרית שמדינאים רציניים חותרים רק להסדר ביניים בין ישראל לפלשתינים. אך ניתן להשיב את הסטטוס קוו השברירי לקדמותו. לא ברוח גליק, שהכל מייחלים להחלמתו המהירה והשלמה, ולא ברוח הפלשתינים הקיצונים. אחרי פתיחת מנהרות הכותל פגש נתניהו את יאסר ערפאת והחזיר את השקט על כנו. אולי זו הנוסחה - נתניהו מול אבו מאזן, בתקווה (קלושה) כי הנשיא הפלשתיני מעוניין ברגיעה ושולט בנעשה מצידו השני של המתרס.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו