במאמר שפירסם ב"ניו יורק טיימס" טיפל אהוד אולמרט באבו מאזן בכפפות של משי. כראש ממשלה הגיש לאבו מאזן הצעה נדיבה, שכללה - בין השאר - היענות חלקית לתביעת הפלשתינים לממש את זכות השיבה של הפליטים. הוא רק היסווה את זכות השיבה במילים "איחוד משפחות" - ביטוי מרוח שגם שרת החוץ שלו ציפי לבני סירבה לעשות בו שימוש. המנהיג הפלשתיני קיבל את ההצעה, כתב אולמרט, ולא השיב עליה אלא הסתגר ברמאללה. בעצרת האו"ם לא נשמעות קריאות ביניים. אבל אילו התקיים נוהג כזה היה צריך השגריר רון פרושאור לשאול בקול רם: "מתי תכבד את התחייבותך להשיב להצעת אולמרט הממתינה לך קרוב לשלוש שנים-". אבו מאזן ערמומי. הוא פסל את הטרור הפלשתיני ופתח תחתיו ביוזמה מדינית. זה לגיטימי. אפילו פנייה לאו"ם. היא אינה נבונה, אבל מותרת. רק שבכל פעם שהתקרבו לתוכנית שלום ממשית נמלט. לפחות שלוש פעמים. כשהאיץ ביאסר ערפאת להסתלק מקמפ דיוויד מפני שאהוד ברק הציע ברצינות לדון בחלוקת ירושלים; וכשהדחיק מתודעתו את הצעת אולמרט; וגם כשלא הרים את הכפפה בעת הקפאת הבנייה בהתנחלויות על ידי בנימין נתניהו וסירב לנהל מו"מ. ההסבר אחד ויחיד: הוא חושש מהסכם שלום. כפי שאמר שלשום ברק אובאמה - "שלום הוא דבר קשה". ישראלים התומכים בחלוקת הארץ טוענים כי חשדות דומים ניתן להעלות גם כלפי בנימין נתניהו. ייתכן, אך אבו מאזן נרתע מלהעמידו למבחן. הוא יודע כי נתניהו התחייב לכינון שתי מדינות והקפיא את הבנייה בהתנחלויות, ואבו מאזן לא הגיע למו"מ למרות שיש לו הזדמנות פז להביך את ישראל. הוא נרתע מפני שבמילון שלו אין "עם יהודי" אלא יציר דמיוני שנקרא "עם ישראלי", ולפי זה, אם כאזרח ישראל איני בן הלאום היהודי, גם ד"ר אחמד טיבי אינו בן הלאום הפלשתיני. הלאומיות של שנינו רק ישראלית. שאלו את טיבי אם הוא מסכים. לא ולא. אבל "העם הישראלי" נולד בפי אבו מאזן וסאיב עריקאת כדי לסבר את האוזן הבלתי מיומנת. בלי לקרוא את טיוטת נאומו של אבו מאזן היום בעצרת האו"ם אהיה מוכן לערוב כי אין בה "עם יהודי" ואין "זכות ההגדרה העצמית של היהודים" ואין ויתור קל שבקלים בסוגיית זכות השיבה, אבל התקשורת המערבית האוהדת תוסיף לכנותו איש-שלום.
