רק גלידה

בשבועות האחרונים מאז נחשף הפעוט שלי לגלידה, הוא לא רוצה לאכול שום דבר אחר. לא גבינה, לא טונה, לא עגבנייה, לא פסטה. הוא מסתכל על המטעמים שעל השולחן באדישות ותובע - "דידה".

אני מתנצלת על עולם הדימויים הירוד שלי כרגע ועלי להבהיר שלמרות דרישותיו הקולניות, כאם מסורה ואחראית, איני נכנעת בקלות לטרור ומנהלת מו"מ קשוח, אם כי לא אפקטיבי במיוחד. הילד רוצה את מה שלא נמצא על השולחן, את הדבר האחר שאינו מזין, אך טעמו וקרירותו נעימים לחך.

לחך, אם כן, רצונות משלו שאינם עולים בקנה אחד עם הדאגה האימהית המוצדקת להתפתחות גופנית תקינה של בבת עינה.

ובעצם, מה ההבדל בינו לבין המדינה? שהרי מדינת ישראל מתנהגת בכל החזיתות כמו ילד קטן המבקש רק את מה שאין על השולחן. כדי לחיות ולהתפתח אנחנו חייבים לבחור בין החלופות האפשריות שבנמצא ולא לפנטז על מוצר שאינו קיים.

שני הפתרונות לסכסוך הישראלי-פלשתיני הם: הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל - שבה יתקיים עקרון הפרדה בין שני הלאומים, או ביסוס מדינה אחת שוויונית לכל אזרחיה.

שני הפתרונות טובים, שניהם לא פשוטים למימוש - ובשניהם אין ביטחון מלא. אך יש בכל אחד מהם פוטנציאל גדול. כך או אחרת אחד מהם יתממש. המוצר השלישי, זה שאינו על השולחן, הוא הפנטזיה שהפלשתינים יוותרו בדרך נס על התביעות המוצדקות שלהם ונוכל להמשיך כאילו לא היו דברים מעולם.

יש קשר הדוק בין אירועי קציר, רקפת, אבירים ועוד, שבהם נעשתה באופן גלוי אפליה והדרה של אזרחים ערבים שביקשו להתגורר בתחומם, לבין הבהלה ממה שיקרה היום באו"ם.

אם איננו בשלים למדינה פלשתינית עם גבולות ברורים, עלינו להתכונן רגשית לפועל היוצא של סירוב ישראלי להסכם מדיני. והדרך היחידה שבה נוכל לחיות זקופי קומה היא ביצירת מדינה אחת לשני הלאומים שבה יהיה ביטוי לשתי התרבויות והשפות במרחב אחד. או ביחד או לחוד. לבד במרחב זאת לא אופציה.

קציר ורקפת יכולים להיות אור ליישובים אחרים. גם היום בתוך הקו הירוק מתנהגים המדינה ואזרחיה היהודים כמו ילדים קטנים שלא רוצים: הציבור הערבי סובל מקיפוח מתמשך בתחום הדיור והקצאת הקרקעות. לפי ועדת אור, ב-50 השנים הראשונות גדלה האוכלוסייה הערבית בארץ פי שבעה, אבל שטח הבנייה למגורים כמעט שלא גדל. ללא הרחבת יישובים ערביים וללא הקמת יישובים חדשים, היכן בדיוק מצופים הערבים לגור? מה עוד שאותם גורמים המלבים את החרדה, פועלים במרץ ליישוב יהודים בשכונות ערביות כמו שייח' ג'ראח בירושלים. שם ודאי לא מתקיימת התאמה למרקם החברתי של המתיישבים החדשים.

אם רוצים להמשיך בעקרון ההפרדה יש לפחות לאפשר בנייה חוקית, מאסיבית, ולמצוא פתרונות דיור לאזרחים הערבים. אבל אם רוצים להתנסות בחוויה העתידית של חיים ביחד - יש להתנגד לוועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים, לקוות שבג"ץ יקבל את העתירה של הארגונים לזכויות האזרח נגד חוק ועדות הקבלה ולהתחיל לזמזם שהעיקר לא לפחד כלל - עד שנשתכנע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו