הצדק נעשה

צליל הסיום בפרשה המסויטת של גואל רצון אפיין את התנהלותה לאורך השנים. ביום האחרון של המעבר ממורשע לאסיר־קבע שכחו שלטונות הכלא להובילו לבית המשפט להאזין לגזר דינו.

נציגי שלטון החוק, אשר עצמו עין במשך שנים עת עשרות נשים היו לו כחומר ביד היוצר והוא ביצע בהן את זממו והוליד כ־50 בנות ובנים, התמידו בהתנהלותם גם ברגע האחרון, לפני שנשלח לרצות 30 שנות מאסר. רק שגם הפארסה הזאת לא שינתה את הסיום הראוי. להפך, אולי דווקא צרבה אותו בתודעה.

אתמול שוחחתי עם אחת מקורבנותיו, מעיין סווידי. היא נפלה בקסמיו בהיותה בת 17 ואיבדה על נתיב הכשפים שהופעלו עליה את אמה שנפטרה צעירה, וחלף זמן רב עד שהשתחררה לאיטה.

12 שנים שקעה בקהילת גואל עד שנמשתה מיוון המצולה, וניהלה מאבק ממושך בו ובמי מבני משפחתו אשר תמכו בו, וגם עתה, בת 35, עם תואר אקדמי של משפטנית, אינה משוכנעת כי יעלה בידה להשתחרר כליל מן הטראומה.

אמנם היא פוסט־טראומטית, אמרה, אבל לאחר מתן גזר הדין היה אפשר לראות חיוך על פניה. לא כן בשלב הקודם, כאשר הורשע אבל זוכה מסעיף הפעלת נוהל עבדות בנשים שסביבו ובצאצאיהן. אז זעקה, אתמול לא. גואל נעצר לפני חמש שנים, וגם אם בסופו של דבר ינוכה שליש מתקופת מאסרו - זה יהיה רק בעוד 15 שנים.

על יסוד עובדות אלה הייה הגזמה בביקורתה של יו"ר נעמת גליה וולוך כאילו העונש קל מדי וכי על הפרקליטות לערער.

לא, 30 שנים הן תקופה ארוכה. כמו מאסר עולם לאדם שעונשו כבר נקצב. לא מעט. אפשר לקבוע בהקלה כי באיחור ולאחר הזנחה ארוכה ומרובה, ותוך כדי אי הבנת המושג "רצון חופשי" במצב של עבדות־בפועל - הצדק נעשה. הוא תמיד מתקבל בברכה. גם אם יאחרו פעמיו.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!