השתנו הגיבורים

תהיה זאת ממש התעללות בגופה להמשיך ולחבוט בשרון גל מנחה "לילה כלכלי" על השאלה האומללה שאותה היפנה לדפני ליף. אחרי הכל, הזכות להציג שאלות לא חכמות שמורה גם לעוסקים בתקשורת. מעניינת יותר היא דווקא הצעקה הציבורית שקמה בעקבות הראיון.

בימים אחרים יכולנו לבהות בראיון בלי להניד עפעף. אבל דפני ליף היא דמות ייחודית בנוף. גיבורה חדשה קמה לנו, ולכן התעורר הרצון העז לגונן על האישה העוצמתית והפגיעה הזאת, שלא יחללו את כבודה שהפך בשבועות האחרונים לכבודנו.

אבל מעבר לכך נפל דבר בישראל. בן לילה השתנה השיח. שרון גל לא עודכן בשינויים של "הישראלים החדשים". הרי במשך שנים הורגלנו ששירות בצבא הוא תעודת היושר האולטימטיבית לכל אזרח ואזרחית הרוצים לומר דבר מה לאומה או לעסוק בעניינים ציבוריים ולאומיים. שאלת השירות בצבא היתה לא רק שאלה לגיטימית אלא שאלה שנחשבת הכרחית כדי ללמוד על כשרותו של אדם.

שרון גל פיספס את העובדה שהשיח הישראלי נמצא בתנועה מתמדת, ומי שלא ער לכך מוצא עצמו בשוליים. קחו למשל את הפרשה המביכה האחרונה שבה מככבים הרפז-אשכנזי-גלנט-ברק. צריך להודות שהגיע הזמן שהשיח ישתנה.

גם ללא כניסה לעומקו ולנפתלותו של האייטם, ברור שלבישת המדים אינה סמל - לא ליושר, לא ליושרה ובטח שלא לחוכמה. במשך שנים שיתפנו פעולה עם השקר של החייטים הרמאים והתפעלנו מלובשי המדים, למרות שבלב פנימה כל אחד ואחת ראו את השקר וההונאה. הנה השתחררנו מעולו של השקר שרבץ על כתפינו: לא הוד ולא הדר יש במדים. חלק גדול מאותם גנרלים "עתירי זכויות", שהתחושה לגביהם היא שהחברה הישראלית צריכה לפרוע איזה שטר חוב עלום למענם, תרומתם הגדולה היא דווקא בהשחתת והלבנת פני החברה. ואיני מתכוונת רק לפשעי המלחמה ולחטאי הכיבוש אלא לפשעי השחיתות והקומבינה.

התחרות שלהם עם הטייקונים על מי אשם בהתפוררות החברה הישראלית צמודה מאוד. נכון יותר לומר היום שהם חבים חוב גדול למדינת ישראל שהעסיקה אותם ושמרה עליהם וגידלה אותם, למרות הנזק העצום שהם חוללו לה. השיח המקדש את הביטחון מתערער, ואת הגיבורים הישנים מחליפים גיבורים חדשים ובעיקר גיבורות הקוראות תיגר על הסדר הישן. אזרחית הנלחמת על הנשמה של מדינתה לא זקוקה למדים ולדרגות. הזכות לשרת את המדינה אינה נקנית יותר במסלול הצבאי אלא במסלולים אלטרנטיביים של תרומה לקהילה. הגנת המולדת נעשית בדרכים שונות ומגוונות, ויותר ויותר צעירים מנצלים את האפשרויות האלו כדי להרגיש שהתרומה שלהם אמיתית ומשפיעה.

ב-87', כשאני התגייסתי, לא חצתה את מוחי המחשבה לא להתגייס, אפילו לא כצל חולף. הצייתנות העיוורת עברה מהעולם, והיום אני מוצאת את עצמי מתביישת שאז לא העסקתי את עצמי בהתלבטות החשובה הזאת. החברה האזרחית שנולדת בקול שאגה גדולה חייבת לתקוף את החברה המיליטריסטית ששלטה פה ללא מצרים. ככה זה בלידה. כואב אבל כדאי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו