פרשת קריסתה של חברת אגרקסקו, החברה שטיפלה עד כה בחלק חשוב מהייצוא החקלאי של ישראל, מעסיקה לאחרונה רבות את התקשורת והציבור, ולא רק משום שחלק ניכר מעובדיה יאבדו את מקום עבודתם. מה שכל כך מטריד את התקשורת, וכמובן גם את הנוגעים ישירות בדבר, הוא עמדת משרד האוצר. מה גורס האוצר? הוא לא מוכן לשלם את חובות החברה הכושלת לאלה שהילוו לה כספים, בעיקר בדרך של רכישת איגרות החוב של החברה. מה שמוצע כיום לבעלי חוב אלו הוא מה שקרוי בשפה העסקית האכזרית - תספורת עמוקה מאוד, ויתור של כ-80 אחוזים מהכספים המגיעים להם. בישראל, כאשר אחד מאלה הקרויים טייקונים, כלומר יחידים שלהם שליטה באימפריה כלכלית, מסרב לפרוע באופן מלא את חובות החברות שבשליטתו - הוא מבוקר קשות על כך. שהרי הוא לא מכבד את התחייבויות החברה שבשליטתו. אף שקיימת הפרדה מבחינה משפטית בינו לבין החברה העסקית כישות משפטית, תובעים ממנו לממש את ציפיות הציבור והמשקיעים ולפרוע את חובות החברה. עד היום כמעט שלא עירערו על תפיסה זו. אותם טייקונים שלא מיהרו או שאינם מוכנים לפרוע את החובות נתונים לביקורת קשה על ערעור האמינות האישית. לכן, כשהאוצר מסרב לפרוע את חובותיה של אגרקסקו, עולה מייד השאלה אם המדינה תנהג כמו טייקון, ואם היא מאותתת בכך שהתנהלות הטייקונים בנסיבות דומות היא הוגנת. על אף ביקורת זו, סבורני שהאוצר אכן נוהג נכונה. אם מדובר בדו"חות כספיים של אגרקסקו שהיה בהם כדי להטעות את הציבור, ואף את המשקיעים המוסדיים, צריך להמשיך בחקירה ולהגיע למסקנות עובדתיות ברורות. צריך לברר מי היו האישים שאכן פעלו במכוון על מנת להטעות את ציבור המשקיעים. זוהי עבירה פלילית, ואם אכן פעלו במכוון להטעות את הציבור - יש למצות איתם את הדין. אולם אחריותה של המדינה היא עניין אחר לגמרי. יש לי, כמו לרבים מהאזרחים, חסכונות בגופים המוסדיים, ואם המדינה לא תפרע את החובות, אמצא עצמי נפגע. עם זאת, אני מתייחס לכספי המדינה כאילו היו אלה הכספים שלי, שכן הם הכספים של כל אחד ממשלמי המיסים בישראל. על כן בשום אופן לא הייתי רוצה לראות מצב שבו מלווים כספים לחברות עסקיות שבשליטת המדינה, בהנחה שהמדינה תהיה אחראית תמיד לפירעון חובות אלה. ההשקעה בחברה עסקית שבשליטת המדינה חייבת להיעשות לפי אותו קנה מידה שלפיו משקיעים בכל חברה עסקית אחרת. אם ננקוט גישה שונה, ניצור מצב שבו חסכונות הציבור יושקעו בחברות ממשלתיות כושלות מתוך הנחה שהמדינה צריכה לכבד את פירעון החובות של חברות כושלות אלה. החברות כושלות על שום שלא התנהלו נכונה. הן כושלות על שום שלא נהגו בשקיפות מספקת על פני שנים ולא חשפו נאמנה את מצבן העסקי. הן גם כושלות משום שבהרבה מקרים ועדי העובדים מאמינים שבחברות ממשלתיות הכל מותר. אפשר ליצור אבטלה סמויה, אפשר לנהוג בבזבוז ובחוסר אחריות, ועל הכל פרוסה הגנה מוחלטת של המדינה. אל לנו להרשות גישה כזו. חברה בבעלות המדינה צריכה לתת את הדין כמו כל חברה עסקית אחרת. אם המדינה תעניק ערבות אוטומטית לכלל החובות של החברות הממשלתיות, נאיץ מצב של ניהול כושל והתנהלות בלתי יעילה. הציבור והמוסדיים ישקיעו בחברה, גם אם אין ראוי להשקיע בה, וכך יאריכו את ימי חייה אל תוך התנהלות בלתי יעילה. החברה עצמה תתנהל בלי נטילת האחריות, ותרשה לעצמה בזבוזים וניהול כושל. את המחיר, בסופו של דבר, ישלם ציבור משלמי המיסים, שהוא בוודאי לא מי שצריך לשאת בתוצאה הזו.
