במהלך ויכוח עם מירי רגב בטלוויזיה טען אתמול עמיתה יוחנן פלסנר - שסייע לשאול מופז לנסח דו"ח מטעם ועדת החוץ והביטחון לקראת העימות עם הפלשתינים באו"ם - כי ראש המועצה לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, פעל למנוע את פרסומו. בעקבותיו החליטה הקואליציה לגונזו. הדו"ח מבוסס על הערכות של אגף המודיעין והשב"כ, אך גם על קבוצת אקדמאים, שרובם חולקים על מדיניות הממשלה. בפועל נעשתה עבודה רצינית בכ-30 ישיבות, אבל התגנב ללב חשש שהמסקנות נועדו לסייע למופז בפריימריז בקדימה. בליבת הדו"ח מצויה המסקנה שאילו התנהל משא ומתן עם הרשות הפלשתינית, היא לא היתה מעלה במועצת הביטחון (שם תיכשל) ובעצרת הכללית באו"ם (שם תצליח) את ההצעה להכיר בה כבמדינה לכל דבר. חיזוק לכך, ובמידה ניכרת גם לדו"ח של מופז, מצוי בהערכת המצב מאת השגריר לאו"ם רון פרושאור, כפי שחשף ברק רביד ב"הארץ". אך הישגם הצפוי של הפלשתינים מחייב פירוק לגורמים, שכן יש הבדל אם ייקבע במפורש כי גבולות פלשתין ישתרעו לאורך קווי 67' וירושלים תחולק, ואז תזכה ההצעה לרוב דחוק יותר, מאשר אם העצרת תשאיר מרחב למשא ומתן ואז יתמכו בה גם כמה מידידי ישראל. האופוזיציה מותחת ביקורת על הממשלה שלא השכילה לנהל משא ומתן. לגיטימי, אבל לא משכנע. הפלשתינים קיבלו החלטה אסטרטגית להימנע ממשא ומתן עם ישראל, תוך הטחת האשמות בה. נהוג להזכיר שפעמיים דחו הפלשתינים את ידה המושטת של ישראל. פעם היפנו עורף לאהוד ברק בשנת 2000 ולאחר מכן לאהוד אולמרט בשנת 2009. ראוי להוסיף שכאשר ציפי לבני עמדה על דעתה והתנגדה לזכות השיבה של הפליטים, דחה אבו עלא כל הסכם עימה. רק שגם לממשלתו של בנימין נתניהו יש יד במצבה הבעייתי של ישראל, שכן היא נמנעה מלהציע נוסחאות מתונות, קליטות לאוזניים אוהדות, שהיו מבהירות לעולם מי "האיש הרע" בסיפור הזה. בהיעדרן הודבק תואר זה לישראל על לא עוול בכפה. במהות ניסוחן קשוח מתוכנן. פספוס ישראלי.
