לפקוח עיניים: אינתיפאדה

בירושלים מתחוללת אינתיפאדה. אתמול מלאו לה 112 יום. היא אמנם עממית, אבל רק למחצה, וכבר מזמן אינה ספונטנית. ההתפרעויות והפגיעה הנמשכת ביהודים באזורי התפר בירושלים מאורגנות וממומנות למחצה על ידי גורמים המזוהים עם פת"ח וחמאס. רבים מ־900 עצורי האינתיפאדה הזאת נהנים מהגנה משפטית שהרש"פ מממנת. מספר האירועים העצום (יותר מ־10,000), הפריסה הרחבה שלהם (לאורך כל קו התפר), אלפי המשתתפים בהם, ואופי האירועים - שימוש בנשק "קר" כגון אבנים, בקבוקי תבערה וזיקוקים - מזכירים מאוד את האינתיפאדה הראשונה.

הפעם אמנם אין ועדות עממיות אלא עשרות התארגנויות מקומיות־שכונתיות, אבל כולן נישאות על גל סיסמאות "המאבק העממי" מבית מדרשם של הרש"פ ואבו מאזן. פיגועי הדריסה, גם זה של אתמול, הם אמנם פיגועי יחיד, שלא ניתן למנוע ולאסוף עליהם מודיעין מוקדם, אבל הם שואבים השראה מהאווירה הכללית שהשתררה בעיר, מאובדן ההרתעה, ומהמהומות הנמשכות בהר הבית שהמשטרה אינה מצליחה לשים להם סוף. יש גם אירועי ירי בודדים, בעיקר משועפט לעבר פיסגת זאב, שעלולים לרמז על השלב הבא של האינתיפאדה השלישית בירושלים ועל מעבר הדרגתי לשימוש בנשק חם, שמצוי בשכונות הערביות וחדל לשמש רק לצורך "יריות שמחה".

למרבה הצער, באיחור מה, כמו באינתיפאדה הראשונה, מחלחלת גם בקרב קובעי המדיניות ההבנה שאין מדובר בעוד גל חולף של הפרות סדר. "ישראל היום" היה הראשון לזהות את התופעה, לשרטט את דיוקנה בשלוש כתבות מגזין נרחבות ב"ישראל השבוע", ולקרוא לילד בשמו בשורת מאמרי פרשנות (שעל כולם חתום כותב שורות אלה). נכון שלפעמים דברים שרואים מכאן לא רואים משם, אבל לפעמים גם דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. במקרה הזה החמיץ הדרג הפיקודי את התמונה, או שהתכחש לה. עכשיו, מכל מקום - הם מתחילים להבין.

אסור שהרכבת תעצור

הפיגוע הספציפי אתמול, כמו יידויי האבנים הבלתי פוסקים על הרכבת הקלה, נועדו כולם להתנקש באחד מסמלי הדו־קיום המקרטע בירושלים, ולנפץ את הנורמליות הנפיצה, שרוב תושבי ירושלים, יהודים כערבים, עדיין חפצים בה. הרכבת הפכה לסוג של נייר לקמוס, שעל גביו ייבחנו המשך השפיות ומרקמי שיתוף הפעולה שהתקשורת ממעטת לדווח עליהם. היא חייבת לפיכך להמשיך לנסוע ולשרת גם את השכונות הערביות וגם את השכונות היהודיות.

מי שרוצה "לשחרר מחדש את ירושלים" צריך להבין שהריבונות בכל חלקי העיר, גם בשכונה הערבית הכי נידחת, אינה יכולה להיות רשומה בספר החוקים בלבד, והיא חייבת להיראות בראש חוצות, בכל תחום, ולאורך זמן, גם בדרך של חידוש ההתיישבות היהודית בכל חלקי ירושלים, אפילו אם אובאמה יכעס.