למרות שלא היה צורך כי כבר נאנחנו מרוב הנאה וליקקנו את השאריות הדביקות והמתוקות מהכפיות ומהאצבעות ומכל מה שרק נגע בכנאפה האלוהית, בכל זאת התעקשו המארחים שלנו להמשיך ולפאר את המקום שבו היא נקנתה: החיילים, הם מספרים, היו עוצרים את התנועה, חוסמים את הרחובות, מטילים עוצר זמני במרכז טול-כרם כדי שיוכלו להגיע ללא סכנות והפרעות לאותה חנות ממתקים קטנה וידועה ולאכול בשקט את הכנאפה המתוקה שלהם. עד כדי כך טובה הכנאפה של טול-כרם. רק דרך קיבתו של הכובש אפשר להוכיח זאת. אחרי סוף הסעודה השוברת את צום הרמדאן נסענו עם המארחים שלנו למרכז טול-כרם, שם יושבות מאות משפחות בבית קפה ענק לקפה שאחרי סעודת האיפטר. הילדים שיחקו במתקני השעשועים ואנחנו שתינו קפה ואכלנו תורמוסים עם פטרוזיליה. ביטחון אישי הוא כמו תחושת בריאות: מובנת מאליה ובלתי מורגשת עד שמשהו משתבש. רק לפני שנפרדנו מהמארחים שלנו נתתי את הדעת לתחושה הפשוטה, הנעימה והבטוחה שליוותה אותנו גם השנה בביקור המסורתי אצל אמאל ונור לכבוד הרמדאן. החיילים, או נכון יותר לומר החיילות, שעיכבו אותנו כמעט שעתיים במחסום בדרכנו הביתה, היו מזועזעות ומסוקרנות לגבי תחושת הביטחון שחווינו גם השנה למרות הכל ואף על פי כן. כשהגענו למחסום התינוק כבר ישן. הנערה המתבגרת לעומתו קיבלה שיעור מאלף באזרחות, כיבוש ומה שביניהם. כדי לקצר את הדרך הביתה בדקנו אם מחסום ג'בארה הקרוב יותר לטול-כרם פתוח. השער היה פתוח אבל לא לקראתנו. כשהתקרבנו למחסום ונשאלנו מאין ולאן, לא הצליחה החיילת לבטא את השאלה כראוי: "אתם יהודיייים-". ממש כך. אף יוד אינה מיותרת. גם לאחר שהתאוששה לא הצליחו היא וחברותיה להסתיר את התדהמה וההפתעה שלהן. "זה מקרה חריג". את השעתיים הבאות בילינו במחיצת אותן חיילות שתפקידן להעביר דרך מחסום ג'בארה הצדדי ששייך על פי השילוט למחסום תאנים הגדול, פלשתינים אזרחי מדינת ישראל שבאו לחגוג בטול-כרם עם קרוביהם וחבריהם הפלשתינים את הרמדאן. לראשונה בחיי, ואיני צוחקת, הרגשתי כישראלית, יהודייה, אשכנזייה מופלית לרעה על רקע המוצא המבוקש שלי. התסבוכת היא כזאת: לישראלים לכאורה אסור להיכנס לשטחי A. שלט גדול ואדום מתריע ומזהיר את הנכנסים הישראלים לשטח זה כי הם מסכנים את עצמם ועוברים על החוק. השלט לא מפרט באילו מבעלי התעודות הכחולות מדובר. ובמזרח הפרוע שלנו המציאות חזקה מכל חוק: לערבים ישראלים מותר להיכנס כי זה טוב כנראה לעסקים של כולם. ליהודים אסור. בסופו של דבר הגיע שוטר ממחוז ש"י, רשם בחוסר חשק דו"ח, וכשאנחנו הזכרנו את המילה המפורשת "אפרטהייד", הוא חייך בהסכמה. "החיילות", אמר, "הן עוד לא מבינות מה קורה פה, הן ילדות". לפני שנכנסנו לאוטו לחשו במבוכה גם החיילות: "סליחה על העיכוב". נראה שגם הן הבינו אתמול בלילה משהו על טמטום וחוסר צדק. ההתנצלות נשקלת.
