רבים מסתובבים בשדרות רוטשילד ובמאהלי המחאה ברחבי הארץ ושואלים את עצמם לאן כל זה הולך. עד מתי האוהלים יישארו שם? מי שמסתובב בשבוע האחרון בשעות הלילה בשדרות רוטשילד אינו יכול שלא לתהות אם המחאה הולכת בכיוון הנכון ואם לא כדאי לקפל את האוהלים לעת עתה ולהחזיר את הסדר בשדרה על כנו. אם נרצה ללמוד מההיסטוריה, אז נגיע למסקנה שכדאי שהאוהלים יקופלו בקרוב. במקרים רבים בעבר, תנועות מחאה ומהפכות שינו כיוון לאורך הזמן ואף הלכו לכיוונים לא צפויים. הטרור שאחרי המהפכה הצרפתית והמהפכה הקומוניסטית הוא דוגמת קיצון. אבל אם נחפש הקבלות למה שקורה בישראל של 2011, אפשר להסתכל על "מהפכת האהבה" בארה"ב בסוף שנות ה-60. מה שהתחיל בסן פרנסיסקו והתפשט בכל קליפורניה וארה"ב, קצת מזכיר את שדרות רוטשילד וישראל. אנשים צעירים מלאי אנרגיה ויצירתיות מבקשים לערער את השיח הציבורי ומנסים לקרוא תיגר על הסדר החברתי הקיים. אבל מה שהתחיל בקליפורניה בתור "קיץ האהבה" הפך בתוך שנתיים לאסון נורא בהופעה של האבנים המתגלגלות ולכת הרצחנית של צ'רלס מנסון בהמשך. זה לא חידוש לספר ששדרות רוטשילד הפכו זה מכבר לפסטיבל של מיצגים שונים ומשונים ושל הופעות מוסיקליות ומוקדי בילוי שבינם לבין צדק חברתי אין דבר וחצי דבר. רוכלים מוכרים בירה וסברס בדוכנים ארעיים, דיילות של חברות טבק מחלקות סיגריות לעוברים ושבים, ובני נוער שיכורים מאלכוהול זול מתנדנדים בין אוהלים ריקים לבין שלטים עם מסרים לא ברורים. שדרת האוהלים ברוטשילד עברה כמה שלבים מיום הקמתה. השלב הנוכחי אינו מבשר טובות לגבי העתיד, ולכן כדאי לפרק אותו. נדמה לי שהמחזאי הבריטי ג'ורג' ברנרד שו היה זה שאמר כי "התכונה החשובה ביותר של שחקן היא לדעת מתי לרדת מהבמה", ואם הוא לא אמר - הוא היה צריך לומר. מלבד ההזדמנות לסיים את המאהל בטעם טוב, לפני אסון כלשהו או פינוי אלים מצד הרשויות, יהיה זה צעד אמיץ ואחראי של "ראשי המחאה" להפגין תחושת אחראיות לאומית. ספטמבר בפתח ובפני מדינת ישראל עומדים אתגרים גדולים ומשמעותיים יותר מיוקר המחיה ומהדרישות ל"צדק חברתי". גם בספרד, ששימשה השראה למובילי המאבק הישראלי, פינו כעבור פחות מחודשיים את מרבית המאהלים ברחבי חצי האי האיברי. פירוק המאהל ברוטשילד ביוזמת מובילי המאבק יראה שהם שולטים באירועים וגם יקנה להם נקודות רבות בקרב ציבורים שקולם לא נשמע. דיירי רחוב רוטשילד והרחובות הסמוכים סבלו רבות בשבועות האחרונים, אך הפגינו סבלנות, סובלנות וסולידריות יוצאות דופן. רבים מהם יכלו להזמין את המשטרה ולהתלונן למוקד העירוני על הפרעות רעש, תברואה ונזקים לרכוש, אבל לא עשו זאת מתוך הזדהות עם המפגינים. על מצוקת בעלי הכלבים באזור רוטשילד כמעט לא מדברים. שדרות רוטשילד בימים כתיקונם הן מרחב הטיול הראשי של אלפי כלבים שבעליהם נאלצו למצוא פתרונות חלופיים, ושילמו את המחיר של הדרישה ל"צדק חברתי". שדרות רוטשילד הן גם מוקד מגרשי הפטנג (כדורת) הגדול בישראל. על הפקעת המגרשים לטובת אוהלים ושלילת זכויות שחקני הפטנג אף אחד לא מדבר. לאיגוד הפטנג הישראלי אין עיתונאי חצר או יועצי תקשורת, ולכן חובבי ספורט חשוב זה נאלצים להמתין בסבלנות לפירוק האוהלים. את המאהל בשדרות רוטשילד כדאי לפרק. מארגני המחאה צריכים למנף את המהלך לטובתם ולהזמין את חברי ועדת טרכטנברג לעזור בפירוק האוהלים כדי להשיג "תמונת ניצחון". המחאה כבר יצרה את האפקט הרצוי ומלבד הקמת ועדת טרכטנברג, יכולים מובילי המאבק לארגן הפגנות המונים כל אימת שירצו. לא צריך להתגורר באוהל בשביל זה, אפשר גם מתוך משרד עם מזגן וארבעה קירות.