רופאים עשירים לחולים עשירים

הרשעתו של ד"ר ולדימיר מיש בהתנהגות שאינה הולמת רופא בשירות הציבורי ובכך שעירב באופן לא ראוי את עיסוקו כמנהל מחלקה ברפואה הציבורית עם שירותי רפואה פרטית היא נדירה, אבל התופעה עצמה שכיחה ביותר ונפוצה מאוד בכל בתי החולים הציבוריים בישראל, ולעיתים אף בקופות החולים. שותפים לה רופאים רבים מדי במערכת הבריאות הציבורית, בעיקר רופאים ותיקים ובכירים ואף מנהלי מחלקות.

מבקר המדינה כבר התריע על כך שמשרד הבריאות אינו מקיים כמעט כל בקרה על התורים לניתוחים ולטיפולים בבתי החולים הציבוריים והזהיר כי היעדר הבקרה מביא לתשלומי שוחד לרופאים (תופעה המכונה "רפואה שחורה") ולקביעת התור לא לפי דרגת הדחיפות וחומרת המחלה, אלא לפי עומק הכיס של החולה.

בשבוע האחרון חזרו והעלו מנהלי בתי החולים בגוש דן את הדרישה שבהסכם החדש שמתגבש בין ההסתדרות הרפואית למשרד האוצר ייכלל גם שירות רפואה פרטי (שר"פ) שכולל בחירת הרופא תמורת תשלום בבתי החולים הציבוריים. לפי דרישת הרופאים, השירות יפעל באמצעות הביטוחים המשלימים בקופות החולים. הדרישה הזו זוכה, בצדק רב, להתנגדות תקיפה של משרד האוצר וקופת חולים כללית שבבעלותה מחצית מבתי החולים בארץ, שמתריעים שהדבר יביא לקריסה מוסרית, כלכלית ורפואית של מערכת הרפואה הציבורית.

ואולם גם תומכי הכנסת הרפואה הפרטית לבתי החולים הציבוריים חוזרים ואומרים, ולו כמס שפתיים, כי דרושים פיקוח ובקרה הדוקים ביותר על הפעלת שירות כזה.

אבל המקרה של ד"ר ולדימיר מיש - וגם מקרים נוספים - מוכיחים שוב שאי אפשר בשום אופן לסמוך על הבקרה והפיקוח של הנהלות בתי החולים והנהלת משרד הבריאות על עבודת הרופאים. ולו רק מהסיבה הזו אסור להכניס רפואה פרטית לבתי החולים הציבוריים שתיטיב רק עם הרופאים העשירים ועם החולים העשירים, והיא הדבר הכי הפוך שיכול להיות מהזעקה לצדק חברתי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו