נפוליאון בונפרטה היה ככל הנראה המנהיג הראשון שעמד על העוצמה הגלומה בעם נרדף בלי מולדת אשר בניו צמים שנה אחר שנה לזכר בית מקדש חרב בארץ רחוקה. 1941 שנים חלפו מאז שרף טיטוס את המקדש, והיהודים לא ויתרו מעולם. אתמול חשפה עמותת אלע"ד חרב בת 2,000 שנים של לגיונר רומאי עם חריטה נדירה של מנורת בית המקדש. לפני כמה שבועות התגלה רימון ובתוכו פעמון עדין מזהב טהור, ככל הידוע אחד מ-72 שעיטרו את גלימת הכהן הגדול. שכיות חמדה. ביקרתי שם לפני כמה שבועות בעקבות דוד (דוידל'ה) בארי מעמותת אלע"ד. במקום נחפרה תעלה ששימשה בשעת חירום להימלטות מן העיר הנצורה. היא חולפת לצד אבן היסוד הדרומית של הכותל המערבי. אין ספק כי ארכיאולוג בריטי גירד אותה מעט בשנות ה-70 של המאה ה-19. עוצר נשימה. בעיקר בתשעה באב אם כי לא כולם מגיבים ברגישות. כבר בימי המנדט הבריטי ערכו חברי תנועות הנוער מין קומזיץ ביום הצום, אך מנהיגם הרוחני ברל כצנלסון סירב לעבור על כך לסדר היום. המורשת היהודית נותרה עצם מעצמיו. מבחינה מסוימת תמוה שהציונות לא העבירה את משקל הכובד של "ועיניתם את נפשותיכם" מיום הכיפורים לט' באב. אמנם הראשון מדאורייתא והאחר מדרבנן בלבד, אבל מנקודת ראות לאומית נבון יותר להתאבל על המרכז הדתי שחורבנו סימל גם את אובדן הריבונות המדינית מאשר לצום על עניינים שבין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו. רק שזה כוחו של הרגל. חמישה אסונות נכרכו ביום זה, החל בחטא המרגלים, אבל הטראומטי היה האחרון שבהם בשריפת הבית השני. ברצותה לתרץ לעצמה את סיבת החורבן השוותה ההנהגה היהודית בין בית ראשון (שנחרב ב-586 לפנה"ס) לבין הבית השני (70 לספירה). בראשון הירבו לחטוא שלא כמו בשני, ואם כן כיצד להסביר שגם הוא עלה בלהבות? משום "שנאת חינם" שרווחה בו. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד כל הרעות החולות. עניין זה טורד מנוחת רבים המתבוננים בדמותה של החברה הישראלית. יש בה מרכיבים שמתאפיינים בשנאת חינם. מטיפים ופובליציסטים שבמר ליבם או משהגיעו למבוי סתום אינם יודעים משמעה של פשרה ומידתו של ריסון. אין צורך לנקוב בשמות. הם מוכרים. הם נדפסים בעיתונות. קולם נשמע ברבים, והוא לעולם צורם. הם מצויים מימין ומשמאל, עם כיפה לראשם ובלעדיה. עדיין יש יסוד לחשוב כי החברה הישראלית, שהיא מסורתית ביסודה וסוציאל-דמוקרטית בהשקפתה, מעדיפה את הפשרה על פני ההכרעה המוחצת. אולי בגלל חרדת הנטישה שמאפיינת את העם היהודי. אולי בגלל 2,000 שנות בדידות בגולה העוינת. ההסברים רבים ולא הם העיקר. אחרי רעם התופים והנפת הדגלים וזעקות השבר מבצבצת נימה עניינית מרוסנת. אולי היו צלילים כאלה גם בעימות הגדול בכיכר העיר בשבוע שקדם לתשעה באב. לו יהי.
