"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת", שר שלשום שלמה ארצי בהפגנת ההמונים של המחאה החברתית. אבל פתאום עלול אדם לקום הבוקר ולגלות שאין לו לאן ללכת. אין לו אפילו כדי לקנות כרטיס למופע של ארצי בקיסריה. לא בגלל הכלכלה הישראלית, ואפילו לא באשמת הטייקונים שלה, שמסכנים את חסכונות הפנסיה של הציבור, אלא מפני שצונאמי של מיתון כלכלי מאיים על כל הבורסות בעולם. תל אביב תתעורר הבוקר למקרא התוצאות במזרח הרחוק. אירופה תלמד מה המגמה ביפן ובישראל. אחר כך יגיע הוול-סטריט. היום, מחר או בעוד שבוע יהיה ברור אם מדובר במעידה קצרצרה או בחידוש השבר. אם כן המחאה החברתית הצודקת תצא לדרך, אבל באיטיות. צליל הסיום של העצרת בחצות שבין מוצאי שבת ליום ראשון בישר נכונות של אנשי המחאה להידבר עם הממשלה. למחרת נבוכו מנהיגיה. הם לא ידעו כיצד להתייחס להודעת בנימין נתניהו על הקמת צוות מומחים בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג. בעיקר חששו כי הצבת 17 שרי הקבינט הכלכלי-חברתי כחיץ בין המומחים לבין ראש הממשלה נועדה לגרום לסחבת. החשש התגבר כשהתברר כי תאריך הסיום לעבודת המומחים הוא בשלהי ספטמבר. זה מאוחר מדי. זה סמוך לחגים. זה מעורר אי אמון, שאפילו אם יתברר כי אינו נכון הוא מזיק ומחשיד. הממשלה צריכה לדבוק בשתי החלטות: לא לפרוץ את מסגרת התקציב, ולאשר את החלטותיה בכפוף למגמת המיתון בעולם. עליה להכניס לתמונה את נגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר, שחילץ את ישראל מהמיתון לפני שנתיים וחצי והקדים כל מדינה אחרת בעולם. אך בפועל אסור להמתין לתוכנית כוללת. להפך, ראוי לאשר פרק-פרק, ולבצעו. אם הממשלה מבינה כי יש להעניק קרקע כמעט בחינם בפריפריה לצעירים המבקשים לבנות את ביתם, או לקבלנים המוכנים לקבל על עצמם התחייבויות בקשר למחיר ולמועד המסירה - צריך לאשר ולבצע. לא לחכות עד שהממשלה תסכם גם מה לעשות כדי לפרק את העול הכבד של הטייקונים או שתפתח את שוק המלט לייבוא מחו"ל כדי להוריד את מחיר הדירה, וגם לא עד שיוחלט מה ייעשה לקידום החינוך בישראל. אם הממשלה רוצה לשכנע את ציבור המוחים כי היא מתכוונת ברצינות, עליה לאשר את התוכנית לשיעורין. אמון הוא שם המשחק.
