העובדה שעד אמש בחצות לא הודיע בנימין נתניהו מה הרכב הוועדה שתטפל במצוקות הכלכליות היא החמצה מובהקת. היה עליו להצביע על שלושה או ארבעה שרים (אחת, לפחות, שרה) שיוצבו בראש צוות מומחים, ויתחילו לטפל מייד בטענה של המחאה האותנטית המציפה את כיכר העיר. ממילא משתתפי המחאה חושדים בממשלה שאינה מתכוונת ברצינות ו"עובדת עלינו בעיניים", וכל שיהוי מגביר את הניכור שלא לצורך. האימרה הרווחת כי "החיפזון מן השטן" התחלפה לקביעה כי לעיתים דווקא האיטיות פועלת בשירותו של השד הרע. אילו התקיימה הבוקר ישיבה ראשונה בין חברי הוועדה ומומחיה לבין ראשי המחאה, לא היה צורך להפוך את יום המחר ל"שבת אדומה" או "שבת שחורה". מול איטיות הממשלה מבצבצת התפוררות המרות שמנגד. ראשי המחאה שאולי התאהבו בה אינם מצליחים להציג שורת תביעות סבירה עם נקודות לפשרה. הם רוצים הכל. לא רק כסף. גם הם יודעים כי חוק הווד"לים יכול לסייע יותר או פחות, אבל ההתנגדות למימושו לא באה מאנשי מחאה מן השורה אלא ממי שיש למאבקם סממן אידיאולוגי שנועד לאלץ את הממשלה להיהפך לקבלן, וזה אסון למשק ולציבור המקופח גם יחד. ראוי שראשי המחאה יתורו את מדינות מזרח אירופה הנאבקות עד היום לתקן את המשגים והשחיתות שהותיר אחריו המשטר הקומוניסטי, ויבינו מדוע הממשלה היא קבלן ויזם רע. הבעיה היא שאין הנהגה בעלת סמכות באוהלי המחאה. יותר קל לדבר בסיסמאות (לעיתים קרובות תוכנן נכונות) שנחוץ צדק חברתי מאשר לדון בנושא באורח ענייני. לא רק הם. להסתדרות הרפואית יש הנהגה נבחרת. היא מייצגת את הרופאים. פעמיים הגיע ליאוניד אידלמן להסכמים סבירים עם יובל שטייניץ ואנשיו. פעמיים בא צאן מרעיתו של הרופא שובת הרעב והפך את הקערה על פיה. כמי שנע על הציר בין האסכולה הסוציאל-דמוקרטית של מפא"י ההיסטורית לליברליזם של זאב ז'בוטינסקי, למדתי שכאשר ההנהגה בחברה הדמוקרטית מאבדת את סמכותה עלולים האירועים לגלוש להתנגשויות אלימות ולאובדן היכולת להתניע מהלכים, ולאחר מכן מגיחה האנרכיה ואחריה הגעגוע המסוכן ל"איש חזק". גם על הפגע הזה של שחיקת המרות צריך לדבר הערב באוהלים.
