150 מילה על "150 אלף"

ארבע מאות אלף הוא מספר שנצרב בתודעה הישראלית. האחראית היא שלום עכשיו, שאירגנה את הפגנת המחאה בכיכר מלכי ישראל לנוכח הטבח בסברה ושתילה ב-1982. מאז מתחרים מארגני כל מחאה בניסיון לשבור את השיא. אך תחושות לחוד ומציאות לחוד. בפועל ראשי שלום עכשיו הבינו כי אין משמעות למספר המפגינים האמיתי, ואם המטרה היא ללחוץ על השלטון - יש ליצור מצג של המונים ברחובות. התקשורת האוהדת נרתמה לעניין וקיבעה את המספר 400 אלף, עשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה דאז. לא עזרו הצהרות המשטרה על כך שהיה מדובר ברבע מהכמות, גם לא אומדנו של אורי אבנרי, שעמד על 200 אלף.

כיום, כמעט 30 שנים מאז אותה הפגנה, אפשר לומר כי התרומה שלה לשיח הפוליטי לא היתה במהות אלא במבנה. מאז שיח המחאה הוא שיח מספרי. כל מחנה מנסה לשחזר את מחאת שלום עכשיו, ולספק לתקשורת שיא של מפגינים. למרבה הצער, התקשורת משתפת פעולה, בהתאם למטרות המחאה. ההפגנה במוצ"ש כבר הוכתרה כהפגנת ה-150 אלף, והנה אתמול התברר כי מדובר היה בכ-90 אלף בלבד. חבל שהכמות הופכת לעיקר ולא האיכות, כי מוטב לתקשורת לעסוק בתוכן של דרישות המפגינים ולא בעוצמה המספרית לכאורה.