חם הקיץ

איפה עונת המלפפונים, היבשה והמנומנמת? האם הלכה לבלי שוב הידיעה, כי בחודשי הקיץ החמים לא יקרה דבר מסעיר? אמנם לפחות לא נחטף חייל בקיץ הנוכחי ולא פרצה מלחמה, אבל אלף, עוד לא מאוחר ובית, לכל קיץ יש תמיד מוצאי קיץ.

בעולם התיאטרון וניתוח המחזות אחת השאלות המעניינות המתבקשות בבואנו להתחקות אחר הפעולות של הדמויות במחזה היא מדוע עכשיו. מדוע המחזה פורץ דווקא עכשיו. מה הבשיל כעת שבזכותו או בעטיו מחליטה הדמות לפעול דווקא ברגע הזה. מדוע המלט מחליט ברגע מסוים לחקור את רצח אביו.

גם במציאות שלנו, הדרמטית יותר מכל מחזה או בדיה, מימד הזמן הוא מימד קריטי כדי להבין את המתרחש. מדוע נקודת הרתיחה האזרחית והחברתית הגיעה דווקא עכשיו. מהם התהליכים שהובילו את האזרחים מאדישות לייאוש, מייאוש לתסכול, ומשם למחאה שהבשילה ותפחה וביעבעה וביעבעה עד שגלשה על גדותיה דווקא ביולי החם של 2011. מחירי הדיור בלתי הגיוניים כבר שנים, המעמד הבינוני בארץ שחוק לא מאתמול - ובכל זאת עכשיו מתאפשר משהו שלא התאפשר משום מה קודם.

התיאטרון, בהגדרתו, מספק פרספקטיבה, העלילה והדמויות שם כדי שנתבונן בהן ובעצמנו מתוך עמדה מרוחקת ומתוחכמת. על אחד השלטים שהונפו באחת ההפגנות של השבוע האחרון נכתב: "מובארק, אסד, נתניהו". האוחז בשלט אף סימן וי עם אצבעותיו. המצלמה שתפסה את היד האומרת ניצחון ביחד עם השלט המבשר מהפכה קלטה אולי את התמונה הגדולה. לעדשת המצלמה יש לעיתים את הפרספקטיבה הנכונה גם בזמן הווה.

היחסים עם העולם הערבי הדוקים הרבה יותר ממה שנדמה. רוחות מערביות ומזרחיות מתחלפות ומשנות כיוון, נושאות עימן סופות חול מהפכניות. כיכר תחריר הפכה להיות מושא להערצה ולהשראה. מה שטוב למצרים עשוי להיות טוב גם בשבילנו.

צעירים מצרים, סורים וישראלים נהגו לחלוק דם, מלחמות ושכול. בשנה האחרונה הפכה שותפות הגורל המקודשת בדם לשותפות גורל אחרת. אזרחית. חופשית. המחאה בת"א שואבת את כוחה מהמחאה המצרית והסורית ולכן היא עוצמתית כל כך.

מי שכתב וסחב והניף את השלט "מובארק, אסד, נתניהו" סתם את הגולל על הדיון המצחיק - האם הדרישה לדיור הוגן ובר-השגה היא פוליטית? הדרישה של מעמד הביניים לחיים בני-השגה כוללים פרנסה, חינוך, פנסיה ומחירי דיור הגיוניים והוגנים לצד ביטחון אישי ולאומי. המנסים להפריד בין השניים, כאילו רק מדיניות חוץ היא עניין פוליטי וכל היתר הן דרישות א-פוליטיות, לא מבינים את הקשר בין תקציב הביטחון לתקציב הרווחה ובין פיתוח ההתנחלויות להזנחת החינוך.

מלחמות הן על חשבון האזרחים. על חשבון רווחתם. בספטמבר הקרוב שוב נצטרך להכריע בין מלחמה לשלום, בין סכסוך לפיוס, בין רווחה לצמצום, בין השקעה בהתנחלויות להשקעה בתושבי המדינה. המשוואה הזו תלווה אותנו אם נכיר בה ואם לא. המצרים רוצים חירות. הסורים בוודאי, הישראלים דורשים צדק, הפלשתינים דורשים שחרור. לכולם מגיע.