בתרבות הישראלית מסמל חג הסוכות את היציאה אל החוץ. את המעבר מהבית, המבצר המשפחתי במהלך כל השנה, אל הסוכה הזמנית, הרעועה, המסמלת את יציאתנו ממצרים. זהו אחד החגים הישראליים ביותר, שמציין, בין השאר, גם את האסיף. זהו חג חקלאי הנחגג גם בקיבוצים ובמושבים. גם מי שאינו רואה עצמו דתי בונה סוכה, או סתם מחפש, עם ילדיו, סכך ברחבי העיר.
אני זוכרת איך כילדה בירושלים ראיתי איך מדי שנה מתקשטות מרפסות הבתים בשלל סוכות וקישוטים. את התכונה ברחוב, כאשר כל חבורת ילדים מנסה להשיג את הסכך הטוב ביותר והמבוגרים עמלים על קישוט הסוכה בשלל שרשראות ופירות משבעת המינים. את שוק ארבעת המינים, שהיה המקום הסואן ביותר בשכונת בית וגן, כמעט כמו רחובות מאה שערים בימי שמחת בית השואבה. היום, כמו אז, אני חיה בשכונה ירושלמית מעורבת, שבה חיים דתיים לצד חילונים, מסורתיים לצד חרדים, בשכנות טובה ובכבוד הדדי.
אחת ממסורות החג האהובות עלי היא העובדה שאנו מזמינים בכל יום לסוכתנו את האושפיזין, "אורחים" בארמית. אנחנו מארחים בסוכתנו את בני משפחתנו, חברים ושכנים. הכנסת האורחים היא חלק מהותי ובלתי נפרד מרוח החג. דווקא את ביתנו הזמני והרעוע אנחנו פותחים בפני אורחים וחברים. אך האתגר הגדול עבורנו כחברה הוא לא רק להסתפק בהכנסת אורחים ובשכנות טובה, אלא ליצור ערבות הדדית ומחויבות עמוקה כפי שבאו לידי ביטוי במהלך מבצע צוק איתן, לדוגמה.
הקיץ האחרון היה משמעותי עבור החברה הישראלית. מבצע צוק איתן, שהחל לאחר חטיפת שלושת הנערים, הוביל לגילויי סולידריות ואחדות שכמותם לא ראינו, או יותר מכך - חשבנו שכבר לא נראה. לקיץ אחד התאחדה החברה הישראלית, המשוסעת והמפולגת במהלך השנה, למען מטרה אחת, והוכיחה כי הבסיס המשותף שלנו עדיין רב על המפלג.
האמצעי הטוב ביותר להמשיך את האחדות ואת הערבות ההדדית הוא החינוך. מערכת החינוך בישראל היא כור ההיתוך האולטימטיבי של החברה הישראלית, ובה ניתנים הכלים לתלמידים, שיגדלו לאזרחים משפיעים בחברה. יש במערכת החינוך זרמים רבים, הבאים לתת מענה לכלל האוכלוסיות בישראל, על כלל הצרכים הייחודיים לכל זרם. גישה זו מעמיקה, גם אם בלי להתכוון לכך, את הפערים על ידי כך שהיא יוצרת מעין חיץ בין זרמים שונים וגורמת לכך שחלקים ניכרים מהעם נפגשים רק בשירות הצבאי, אם בכלל.
חינוך משלב, המביא לשילוב תלמידים דתיים, חילונים ומסורתיים יחד בכיתה אחת, הוא אחד הפתרונות לכך. מדובר במסגרות חינוך איכותיות וממלכתיות. כיום יש יותר מ־30 מסגרות שונות של החינוך המשלב מכל רחבי הארץ. מדובר במסגרות שבהן אנו עובדים יחד, חיים יחד ומשרתים בצבא יחד. אין סיבה שילדינו לא ילמדו יחד, במסגרת משלבת אחת.
בקיץ האחרון הרגשנו את האחדות הזאת בצורה החזקה והברורה ביותר. אך אין סיבה שלא נמשיך את אותן אחדות ורעות לא רק בעיתות משבר, או בחגים, אלא נהפוך אותן לדבר שבשיגרה.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת צו פיוס