האם הקפיטליזם מת?

גם אם עדיין לא יצא מסע הלוויה ואפילו לא חולקה הירושה, נראה שאפשר להכריז כי יש ראיות מוצקות שהקפיטליזם ברגעים אלו ממש מחזיר את נשמתו לבורא.

כמו מפעלים ופרויקטים אחרים שנראו נצחיים, אך בתצורות שונות של קריסה פינו את מקומם להשקפות ולרוחות חדשות - כך קורה גם לאויב העם הנוכחי, אדון השוק החופשי.

גסיסת העריץ הכלכלי נמשכת זמן רב. ההידרדרות המשמעותית בבריאותו חלה ב-2008, כשפרץ המשבר הכלכלי העולמי עם נפילת הבורסות והבנקים כמו ליהמן ברדרס והלאמת AIG.

גם האמריקנים הבינו כי מוטב לכולם - לעשירים, לעניים ולרוב שביניהם - שהמדינה תפקח, תשלוט, תרגיע ואפילו תלאים נכסים השייכים בעצם לציבור. ברעידת אדמה מומלץ להיצמד דווקא לאדמה הרועדת כדי לשרוד, וכך אנו נוהגים גם ברעידות אדמה כלכליות: מורידים פרופיל ומחכים.

המאמץ להשתקם משתיק בשורה חברתית חדשה המציעה שיטה כלכלית בטוחה וצודקת יותר, אף שברור כי האזרחים לא רוצים יותר את עריצות כוחות השוק, את שרירות ליבם ובטח שלא את תוצאות המתחים והמאבקים ביניהם.

אולי אין הרבה משותף בין קברניטי ליהמן ברדרס לבין מי שמתגוררים בשבוע האחרון במתחמי האוהלים ברחבי הארץ. ובכל זאת, מכנה משותף ברור מחבר ביניהם - הבקשה שלהם מהמדינה לקחת את המושכות בחזרה לידיים ולעצב, גם אם אינם מודים בזה, מודל משודרג ומחודש של מדיניות רווחה.

המחאה האזרחית החברתית היא אחד הדברים הטובים והיפים שקורים לנו לאחרונה. ובכל זאת משהו מטריד. אליה וקוץ בה: הנקודתיות המאפיינת אותה - קוטג', דיור, עבודה, מאפשרת להשיג הישגים ממוקדים חשובים.

הבעיה היא שהמוחים המסורים והיצירתיים לא קוראים וגם לא יקראו לעצמם סוציאליסטים, חלילה. הם לא רואים עצמם חלק מתנועה עולמית בעלת השקפת עולם וסדר יום כלכלי אחר.

זה מדאיג אם הסטודנט לכלכלה שישן באוהל היום יהיה חבר דירקטוריון מחר, והזיכרון של יולי 2011 ילווה אותו כמו הזיכרונות מהצבא או מהודו. האם הסטודנטית למשפטים תהיה מחויבת לערכים חברתיים גם אחרי שתמצא מקום זול להניח בו את הראש? אני מודאגת, מתוסכלת ואובדת עצות איך ממנפים את המחאה האותנטית, החיה, והממוקדת לשינוי גדול שיאריך ימים.

טוב שאנשים מוחים על מה שכואב להם, אבל מה קורה כאשר הכאב חולף? האם גם המחאה חולפת-

טוב יותר כאשר אנשים מוחים לא רק על מה שכואב להם - אלא גם על מה שחשוב להם, גדול מהם ואולי אפילו אינו כואב להם אישית, אבל כואב למישהו אחר.

אצל אנשים שמחברים את מה שמציק ומטריד למה שנכון וראוי, שהופכים את הפרטי לפוליטי ואת הנקודתי למדיניות - יש סיכוי לפתרונות כוללים, צודקים, בני קיימא. אף שמזמן פג התוקף, אי אפשר שלא לזמזם ביחד: "עולם ישן עדי יסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה - לא כלום אתמול מחר הכל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו