הסכם עבודה אינו רפורמה

ההסתדרות הרפואית, שמאגדת את מרבית הרופאים בישראל, ניסתה להוביל מאבק ציבורי לשיפור מערכת הבריאות, ולמעשה להחליף את תפקידו של משרד הבריאות החלש והמוחלש - שנכשל במשך יותר מעשור לקדם באופן משמעותי את בתי החולים הציבוריים בישראל. במסגרת זו דרשה ההסתדרות תוספת של אלפי מיטות אשפוז ותקנים של רופאים ועוד שורה של רפורמות, כולל הנהגת שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) בתוך בתי החולים הציבוריים.

ואולם יומרה זו של ההסתדרות הרפואית היתה בעוכריה. ההסתדרות הרפואית היא קודם כל הגילדה של הרופאים בישראל, וככזו היה ברור שהיא צריכה ואמורה לדאוג לתנאי התעסוקה וההעסקה של הרופאים, ולא לנסות לנהל את מערכת הבריאות בישראל. דאגה זו כארגון עובדים - ולא כארגון שמתיימר להחליף את התפקידים של הנהלת משרד הבריאות והממשלה - באה לידי ביטוי בהבנות שהגיעה אליהן בימים האחרונים ההסתדרות הרפואית עם משרד האוצר: עלייה של כ-50% בשכר הרופאים שתתפרש על פני כשמונה שנים (איזה עוד ארגון עובדים במערכת הציבורית יכול לחלום על התחייבות לעלייה מרשימה כזו בשכר-), מענקים גדולים של עד כחצי מיליון שקלים לרופאים שיעברו לפריפריה, הסכמה היסטורית לדיווח יומיומי על הנוכחות בבית החולים, תוספת של כ-650 תקנים לרופאים במשך שלוש שנים ואפשרות לחייב גם רופאים מומחים לבצע תורניות בשעות הלילה ובסופי שבוע.

אלה רק חלק מההבנות שהגיעו אליהן הרופאים והאוצר בימים האחרונים ורובן - אם הן יתממשו - טובות, מועילות ומעודדות, הן לרופאים והן לציבור המטופלים שמאושפז ומטופל בבתי החולים ובמרפאות קופות החולים. ואכן, אם היו הרופאים בוחנים את ההבנות וההסכמות האלה כבסיס להסכם עבודה קיבוצי חדש, הם היו עשויים להבין כי מדובר בבסיס חיובי ומעודד מאוד. אלא שחלק מהרופאים ממאנים להסתכל על ההבנות האלה כבסיס להסכם העבודה החדש, ומתעקשים לראות בו ולבחון אותו כאילו היה הבסיס לרפורמה המיוחלת במערכת הרפואה הציבורית. ובמקרה זה, כגודל הציפייה כן גודל האכזבה: הסכם העבודה לא אמור היה ולא יכול היה לחולל רפורמה מקיפה במערכת הבריאות הציבורית. כאן טמון הבסיס המרכזי לתחושת האכזבה של חלק מהרופאים המומחים הבכירים ולזעם שהפגינו אתמול הרופאים המתמחים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו