מחאה: תחליטו על מה נאבקים

מחאת האוהלים ברוטשילד מגיעה כבר עכשיו לצומת דרכים. הפעילים מפחדים מהשתלטות הפוליטיקאים על מרחב המחאה.

חלקם טוענים כי מורות ועובדים סוציאליים שפנו לכל נציגי התקשורת במקום נדחו ונשלחו לחפש כתבי רווחה. הפעילים דורשים מדפני ליף, יוזמת המאבק, שתחליט על מה בדיוק נאבקים: על דיור, על חינוך, על רווחה ועבודה, או על כל אלה יחד-

כשבאתי למאהל המחאה ברוטשילד, המקום נראה שוקק. למרות החום הכבד אפשר לראות תכונה ורוח של מהפכה באוויר. אך יחד עם המהפכה מגיעות גם שאלות גדולות: איך נאבקים בשלטון ואיך מתייחסים לנציגיו? הדבר הראשון שנתקלתי בו בשדרות רוטשילד היה דגל הגאווה הגדול. כשהתקרבתי אליו הבנתי שהפעילים, ובראשם ליף, מבקשים להורידו. "אנחנו לא בעד דגל גאווה או דגל פלשתין. אנחנו מוכנים לדגל ישראל כרגע", נאמר במקום. אך הדגל לא הורד ונשאר במקומו.

מהמקרה הזה של דגל הגאווה אפשר להבין הרבה. לא מעט מאבקים אחרים מבקשים להצטרף למחאת האוהלים בשל הצלחתה הגדולה. כמה פעילים חברתיים שפגשתי הלכו להפגין מול בנק הפועלים כחלק משבוע הזעם שהוכרז על ידי ח"כ דב חנין. עשרות צעירים התיישבו בסניף בנק הפועלים ברחוב רוטשילד בתל אביב במחאה על עליית המחירים במשק. בתחילה הם התגודדו מול הכניסה לסניף והניפו שלטים שעליהם נכתב "ביבי מוכר את המדינה לבנקים ולבעלי ההון" ושרו "הקלות מס לעשירים - וחונקים את האזרחים". אתמול זרקו אותם פעילים קופסאות קוטג' על מצודת זאב וקראו להפיל את הממשלה.

ברשתות החברתיות שהולידו את המחאה מתנהלים ויכוחים נוקבים לגבי אופיו, עתידו ויכולתו של המאבק להצליח. דבר אחד ידוע - המאבק לא צמח מתוך הארגונים הנתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל. המאבק התחיל בגלל צורך מיידי. עם זאת, בישראל הפעילות החברתית ידועה בהפכפכנותה. ראינו את הסטודנטים נאבקים בעד שכר לימוד נמוך במשך תקופה ארוכה - אך לא רק שההישגים שלהם לא הביאו לשינוי, אלא שבתקופתנו אנו חווים הרעה בתנאי ההשכלה הגבוהה.

דפני ליף וחבריה נעים בינתיים בין הנהגה עצמית להיכנעות לקהל הגודש את האוהלים. מצד אחד, הוברחו ח"כ מירי רגב וראש העיר רון חולדאי מהמקום. מצד שני, בלי לתכנן, המשטרה והעירייה של חולדאי מאפשרות למחאה להמשיך. אנו כבר זוכרים את מחאת "כיכר הלחם" של ישראל טוויטו, שסולקה מכיכר המדינה באישון לילה. האם תשכיל ליף לקחת את המאבק שלב קדימה, להתפרש מעבר לשאלת הדיור ולהתחבר לציבורים מוחלשים בפריפריה? כרגע הדבר לא ברור.

במהלך היום נמשכו עשרות דיונים בין חברי כנסת, חברי ועדת הכלכלה, שורה של פוליטיקאים וחברות מועצה מעיריית ת"א, לבין צעירים, זקנים, חסרי דיור, סטודנטים, אמהות חד-הוריות ועוד. אני לא זוכר מחזה כזה בישראל מימיי. הדיונים הם קצרים במסורת ההתכנסויות במדריד. יכולנו לראות בחור בתחתונים בלבד לגופו עומד עם מיקרופון ומדבר על תסכוליו, והפוליטיקאים הקשיבו.

הדבר הגדול ביותר שדפני ליף וחבריה וחברותיה הצליחו לתפוס הוא התשוקה. הציבור שעבר עם המכוניות המצפצפות והצעקות, והתקשורת שבאה עם הניידות וכל התמיכה הגדולה החזירו את האמון באפשרות השינוי החברתי בישראל. לפתע אפשר לצאת להפגנת המונים.

כדי להמשיך במאבק פוליטי וחברתי צריך חזון, פעולות ממוקדות והנהגה שיכולה להיכשל ולהכיל הפסדים. בינתיים, בהיעדר הנהגה ברורה, תנועת המחאה פגעה בעצב חשוף של החברה הישראלית. "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה", קבע גיל סקוט-הרון באחד משירי הראפ הראשונים, אולם גם אם תרומת המחאה תהיה בזה שהתקשורת זנחה את חדשות הבידור לטובת דיווח על המציאות החברתית במדינת ישראל, דיינו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו