במובנים רבים, המשט המתוכנן לעזה הוא מטאפורה הולמת לטירוף סביב השנאה לישראל. האבסורד מתחיל בכך שהמשט נועד ליצור תשומת לב עולמית ל"מצור" הישראלי על עזה ולספק לעזתים סיוע הומניטרי. אבל במציאות אין שום מצור. ישראל מאפשרת לעזה אספקה קבועה, ומצרים פתחה לאחרונה את הגבול עם עזה, ומשם אפשר להכניס סחורות ואנשים. לכן המשט נבנה על שקר מהותי. חלק מהמארגנים העידו כי במקום סיוע הם מובילים מכתבי תמיכה. כאילו אי אפשר לשלוח מכתבים בדואר ובאי-מייל. לכן מדובר בתעלול סוריאליסטי שנועד לשכנע את הקהל המערבי התמים. שנית, עם מי באים אנשי המשט להזדהות? עם חמאס? ארגון שמצהיר בגלוי כי מטרתו להשמיד את ישראל? שלישית, וחשוב מכל, המשט מוכיח שוב כי ישראל נמצאת תחת מתקפה בשתי חזיתות - צבאית ופסיכולוגית. האחרונה קטלנית יותר, כי היא מפעילה מניפולציות מוצלחות על דעת הקהל העולמית. האתגר העומד בפני ישראל הוא כיצד להתמודד עם זה. אנשי המשט טוענים כי המוסד מחבל בספינות ומעכב אותן, אבל הם מייחסים כל דבר למוסד. הבעיה היא שישראל לא עומדת בפני משט של טיפשים, והם יודעים כי מלחמת ההתשה שהם מנהלים עם ישראל בנוגע למשט יכולה להוביל לכך, אם ישראל תיכנע, שיקום קו אספקה ימי להברחת אמצעי לחימה לתוך עזה דרך הים. הבעיה היא שכל פעולת הגנה צבאית מצד ישראל עלולה להוביל לפגיעה במאיישי הספינות, ואז שוב ייווצר הרושם המוטעה ולפיו אנשים תמימים וחסרי ישע נרמסים תחת המגף הצבאי הישראלי. לכן ישראל צריכה להתמקד באסטרטגיה של יחסי ציבור אגרסיביים שיחשפו את המעורבים במשט ואת מטרתם. כך, למשל, אם במשט הקודם גינתה אנגליה את ההשתלטות של צה"ל על הספינות והציגה זאת כ"תקיפה", ישראל צריכה להאשים את בריטניה בתמיכה בטרור. ברמה עמוקה יותר, ישראל חייבת להתעמת בתקיפות עם התעמולה של מארגני המשט. אין טעם להציג את ישראל כמדינה חלשה שמאוימת פיזית על ידי המשט כי אנחנו חזקים. מה שכן צריך לעשות זה להדגיש את האמת - בפועל, אלה המתקראים "פעילי זכויות אדם", תומכים בשלטון חמאס, שלטון שמצדד ברצח עם, שלטון שפוגע גם בפלשתינים מפת"ח, שלטון שפוגע בנשים ובהומואים. ישראל צריכה לפגוע בשם הטוב וההומני לכאורה שיש למארגני המשט. על ישראל להדגיש כי בפועל הם מעודדים את ארגון חמאס - ארגון רצחני, גזעני ולא אנושי בכל קנה מידה.
