"סוּכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה, יַחַד יָרֹנּוּ יִשְּׂאוּ תְּהִלָּה". פזמון זה עובר כחוט השני באחד הפיוטים המרכזיים והיפהפיים לחג הסוכות, שמושר בפי קהילות המזרח וצפון אפריקה.
הפיוט נכתב על ידי רבי משה אדהאן, אב"ד הקהילה המעטירה מכנאס שבמרוקו (סוף המאה הי"ז), ומתאר את מצוות הסוכה וארבעת המינים ואת טעמיהן על פי תורת הסוד ומדרשי חז"ל. בין השאר, נאמר בו: "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּצֵל סֻכָּתוֹ, יִסְתּוֹפֵף יֶחֱסֶה תַּחַת אֶבְרָתוֹ".
חג הסוכות טבוע בחותם השמחה, ומצוות "ושמחת בחגך" תופסת בו מקום מרכזי. אכן, לא תמיד ניתנת שימת הלב הראויה לכך שלצד השמחה ניצב גם ערך השלום במרכז הסוכה.
לצד המונח "שבת שלום", הרווח כל כך בפינו, אנו מדברים גם ב"סוכת שלום", מה שלא מצינו במצוות אחרות (אין מדברים, למשל, על "אתרוג שלום", על "ציצית שלום" או על "מצת שלום"). ועד כדי כך חילחל המונח לתודעה הלאומית, שגם בשירה העברית החדשה ובפזמוני ימינו אפשר למצוא את הדיו.
כך בשיר הילדים המפורסם של נעמי שמר, "שלומית בונה סוכת שלום", וכך גם בפזמונו של יורם טהרלב, הנושא את הכותרת "סוכת שלום": "עמוק עמוק אני עוד מבקש לי סוכת שלום וצל התאנה, אבל כעת אינני מתעקש עוד, אם לא עכשיו - אולי בעוד שנה".
במה זכתה הסוכה לכך ששם "שלום" - שהוא, כידוע, גם כינויו של הקב"ה - ייקרא עליה? מעבר לפן הפורמלי, של אזכור המונח גם בסדר התפילה ("ופרוש עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום"), דומה שיש בסוכה מסר אוניברסלי, כלל עולמי, של שלום, השקט ובטח, שאנו זקוקים להם כל כך.
המעיין באופיו של חג הסוכות מגלה שבדומה לראש השנה, הוא נושא עימו מסר כפול. לצד המסר הפנימי, היהודי והלאומי, שמציין את המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, יש בו מימד אוניברסלי, כלל עולמי, מובהק. הדבר בא לביטוי בהקרבת 70 פרים בימי החג כנגד 70 אומות העולם ובעליית כל הגויים לירושלים כדי "לחוג את חג הסוכות".
גם שלמה המלך עומד ב"ירח האיתנים, בחג, הוא החודש השביעי", בחג הסוכות, ונושא תפילה מרגשת לשלום העולם כולו: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך... ובא והתפלל אל הבית הזה".
בניגוד לתפיסה הרווחת אצל חוגים רחבים בימינו, חשוב, אפוא, לא רק "מה יעשו היהודים", אלא גם מה "יאמרו הגויים" ומה יעשו. הכרת הגויים במלכות הקב"ה ובייחוד הרוחני של מדינת ישראל ושל בירתה ירושלים אינה רק צעד פוליטי או דיפלומטי מחוכם, אלא יש לה, נוסף עליהם, גם מימד תיאולוגי עמוק.
האוניברסליות של חג הסוכות מתבטאת גם בבית פנימה. התורה אמנם מצווה אותנו "חג הסוכות תעשה לך... ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך", אך מייד מוסיפה, תוך כדי דיבור, גם את "עבדך, ואמתך, והלוי, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך".
כמו בפסח, כך גם בסוכות, שמחה יהודית אמיתית אינה יכולה להיעשות רק בחוג המשפחה, רק בחברת אנ"ש - "אנשי שלומנו".
המסר הכפול של חג הסוכות, המבליט מצד אחד את הדאגה לעולם כולו ומצד אחר את הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה שבקרבנו, מכוון גם כנגד כל אותם אנשים המוכנים לדאוג ל"70 אומות העולם", אך שוכחים, בלהט דאגתם זו, את העני והגר, היתום והאלמנה, שנמצאים מאחורי הדלת שממול. קל מאוד לאהוב אדם שנמצא רחוק ממך, להילחם בעד זכויות האדם שלו, למחות כנגד חרפת הרעב שבה הוא שרוי (ואיננו מתכוונים, חלילה, להמעיט בחשיבות דאגה זו). קשה הרבה יותר לפתוח את דלתות הבית לשכן שממול, שעימו אתה צריך לחלוק את בית מגוריך.
חג הסוכות מכריח את היהודי "לצאת מן הבית", מן הקונכייה הפרטית שלו, ולראות את הכלל, את ה"אחר", בן ברית ושאינו בן ברית. לחוש את סבלותיו ולשתפו בשמחתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו