מי זקוק להכרה בקיומנו

לתומי חשבתי שהטרגדיה שהתרחשה ב-1948, שבה תקומתו של האחד יצרה את אסונו של האחר, יחד עם 44 שנות כיבוש שטחי יו"ש ועזה הן הגורמים העיקריים לסכסוך המתמשך בין ישראל לפלשתינים. ובבורותי עוד האמנתי שסכסוך האדמה הזה עוסק בעיקרו בשטח, בריבונות ובעצמאות. אלא שלאחרונה, ככל שאנו מתקרבים לספטמבר, גוברות האינדיקציות שטעות בידיי והסכסוך נסב על עניין אחר לגמרי: לא כיבוש, לא התנחלויות ולא זכות השיבה. על פי ראש הממשלה, שורש העניין הוא המאבק של המדינה היהודית להכרה.

בקונגרס האמריקני זכה בנימין נתניהו למחיאות כפיים סוערות, בין היתר, כשקרא לאבו מאזן לקבל מדינה יהודית. "הסכסוך שלנו לא היה סביב הקמת מדינה פלשתינית, אלא תמיד היה לגבי קיומה של המדינה היהודית. על זה הסכסוך". אז על זה אנחנו נלחמים ב-2011. על הכרה במדינה יהודית.

חשוב סוף סוף לדעת על מה נהרגים, נפצעים ונשבים ילדינו. מרענן לקבל הסבר לאן הולך כספינו ומדוע מושחתות נפשותינו. לאתגר קרת הסופר, שליווה את ראש הממשלה מטעם עיתון "הארץ" לביקור באיטליה, אמר: "עד שאבו מאזן לא יכיר בישראל כמדינה יהודית, לא תהיה שום דרך להגיע להסכם".

לא כדאי לזלזל בצורך העמוק בהכרה. הוא קדום, טבעי ואנושי. אבל מדינת ישראל קיימת כבר 63 שנים. עברה מלחמות והתקפות, פיגועים, מבצעים - ובכל זאת היא קיימת. עד כדי כך קיימת, שאיננו זקוקים יותר לבקש עוד ועוד הכרה בקיומנו.

אולי הגיע הזמן לרענן את הזיכרון: המאבק להכרה במדינת ישראל כבית הלאומי לעם היהודי הסתיים בהכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. מאז ועד היום יש לנו קיום כמדינה. קיום לא פשוט: יש אויבים, יש איומים אבל הקיום הבסיסי שלנו כבר לא תלוי בהכרה ובאישור של אף אחד אחר. הוא תלוי רק בנו.

אם נמשיך לקיים בתבונה ובאחריות את החיים הריבוניים והמדיניים שלנו, נשרוד. עכשיו תורם של הפלשתינים לתבוע הכרה מהעולם ומאיתנו, וכשתתקבל הכרה זו, בפועל, יהיה עליהם לממשה ולקיים את השאיפות, התוכניות והרצונות שלהם.

הצרכים הלאומיים של הפלשתינים עדיין לא סופקו, ולכן הם אלו שזקוקים להכרה. מול הצעד הפלשתיני השואף להתנתקות מהתלות, מחפש נתניהו להחזיר את הצדדים ליחסי התלות.

אבל מעבר לכך בקשתו החוזרת ונשנית בהכרה חושפת כמה הקיום שלנו כמדינה מוטל בספק דווקא בעיניו. עמדתו היא עמדת חולשה של ילד קטן: רק אם האחר, הגדול, המאיים, יכיר בקיומו - יירגע הספק וישוב הביטחון.

ראש הממשלה מפחד וזורע פחד. הוא רוצה שאבו מאזן ירגיע אותו, אבל אבו מאזן עסוק בלהשיג את ההכרה שלה הוא זקוק. כולם זקוקים להכרה. חלק משום שקיומם מוטל בספק וחלק משום שהם מטילים ספק בקיומם.

די מפחיד שראש הממשלה לא הפנים שקיומה של ישראל מזמן אינו מוטל בספק. המדינה קיימת ומתקיימת ועוד תתקיים. היא אינה משאלה בלבד. אנחנו עד כדי כך חזקים וקיימים שאנחנו יכולים להתפנות ולראות את אלו שעדיין לא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו