שוב רצח לאור היום, ושוב - לאף אחד לא ממש אכפת. לצערי הרב, הרצח בחולון, כמו הרציחות האחרות בזמן האחרון, לא באמת מעניינים מישהו. עבור מי שלא נפגע - מבחינתו זו רק כותרת בעיתון, וסביר להניח שאפילו לא כותרת ראשית. יותר מזה, כנראה המאבק על מחירי הקוטג' יותר דחוף אצלנו מטיפול בפשע. את אף אחד לא מעניינים הקורבנות, או מה קורה עם הטיפול של רשויות החוק במשפחות הפשע. בפועל, אנחנו הקורבנות סובלים לבד. יכול להיות שלמישהו היה מזל היום והוא לא הצטרף לרשימה השחורה, אבל כחברה איבדנו כבר מזמן את הפרופורציות. הרצח בחולון, למשל, לא ייזכר אצל רבים בעוד יומיים-שלושה. לפני שלוש שנים זו היתה אשתי ששילמה בחייה, ומחר זה יהיה מישהו אחר. הקורבנות מתחלפים ואנחנו אדישים. התקשורת, מצידה, לא מעמידה לדעתי את הנושא הבוער הזה על סדר היום. יומיים לאחר הרצח של אשתי כבר כמעט שכחו ממנו. גם גורמי האכיפה שלנו אינם מתפקדים כראוי. לעיתים אמנם יש להם הצלחות, אבל הבעיה היא בשיטה. כפי שתמיד אמרתי, כל עוד לא יטפלו בארגוני פשע כמו בארגוני טרור, לא ישתנה דבר. בטרור אנו יודעים להילחם, כשגם אנשים פרטיים מתעסקים בזה. כך צריך להיות הטיפול במשפחות הפשע. אבל לצערי, סדר העדיפויות של המדינה לקוי, הן במשאבים והן בטיפול בבעיה, והתוצאות ניכרות בשטח. הכתובת כבר מזמן על הקיר. אשתו של הכותב, מרגריטה, נורתה למוות בחוף בת ים ביולי 2008
