"וכך הוא מנהגם של היהודים החיים בתחום ממלכת רומניה מאז הוגלו מארץ הקודש. כיוון שאין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, יאמר כל יהודי בעשרת ימי תשובה לכל אחד ממכריו כך: 'אחי ורעי, אם פגעתי בך במהלך השנה בדרך כלשהי, פגיעה קטנה או גדולה, ואם ביישתי אותך, או עלבתי בך, ואם הלבנתי את פניך - עליך לחזור בתשובה ולעשות חשבון נפש למה כל זה הגיע לך'".
פאנקי-פיש
השנה, בשבוע שמסתיים ביום הכיפורים החליטו הרשויות בישראל שלא יימכרו יותר קרפיונים חיים. אותם יצורים שנבראו רק כדי להפוך לגעפילטע עם גזר - לא יועברו לקונה כשהם חיים. מעכשיו ימכרו דגים מתים בלבד.
כמובן, הפקידים שהחליטו על כך, לא מדברים על דגים מתים, כדי לא להעכיר את שמחת החג. במקום זאת הם מדברים על "דגים מצוננים". כאילו מדובר בקרפיונים חיים, רק שהם הצטננו ועכשיו הם לוקחים כל מיני דקסמולים, שוכבים תחת השמיכה עם מדחום בפה, שותים מרק עוף ואו־טו־טו הם יבריאו ויחזרו לעבודה.
כך, בהינף עט של פקיד, חוסלה מסורת ישראלית עתיקת יומין של קרפיונים שוחים באמבטיות. כך בעטו הפקידים בתרבות שיצר כאן העם היהודי והפכו אותה לחסרת ערך.
כל זה קרה בשבוע הדגים הלאומי שלנו, כלומר בשבוע של יום כיפור, שבו קוראים בבתי הכנסת את "מפטיר יונה", ספר יונה בשלמותו. הכוכב של ספר יונה הוא דג אקסטרה־אקסטרה לארג' שבלע נביא, שהושלך לים כדי שיירגע מזעפו. זהו ספר לא ארוך עם כמה מסרים של פתיחות. למשל, הנביא שאינו מאמין בכנות החזרה בתשובה של חוטאים, והאל שמשיב לו כי מוטב שלא ינהג כאותם בתי דין רבניים שלא סומכים על כנותם של מתגיירים.
יש בתי כנסת שעד היום המתפללים בהם נלחמים על הזכות לקרוא מעל הבימה את "מפטיר יונה". תמיד יש יהודי מרוצה שיודע שיזכה לקרוא מול כל בית הכנסת את ספר יונה. ואז, בערב החג כאשר הוא יישב בסעודה המפסקת מול צלחת ועליה תנוח קציצת הגעפילטע, הוא יידע: זו הפעם האחרונה שהדג הגיע אליו הביתה חי.
מה שמזכיר דג חי אחר, עם הבטחה לא פחות גדולה. זהו הסיפור על ביל גייטס שישב עם חכה על שפת האגם הפרטי שלו.
לפתע נתפס בחכה דג קטן. גייטס ראה שזהו דג זהב. חשב גייטס לעצמו, מה אני אעשה עם דג זהב? תפס אותו בזנב והשליכו בחזרה למים.
הדג הוציא את הראש מהמים וקרא: "זהו? ככה אתה מחזיר אותי? אין כבר שום משאלות"?
גייטס חשב רגע ואמר: "אתה יודע מה? בסדר, מה אתה הכי רוצה"?
משהו
עמירה הס, הסמן הימני של "הארץ", נזרקה השבוע מאוניברסיטת ביר זית. בדרך כלל כשזורקים מישהו מהאוניברסיטה, זה בגלל העתקה. כדי לחפש מאיפה היא יכלה להעתיק, הייתי הולך לספרייה של האוניברסיטה, ומחפש שם את עבודת הדוקטורט של אבו מאזן. או את "הפרוטוקולים של זקני ציון".
מי אמר למי
"או מיי גוד, אין סטיבן הוקינג".
יבוא שוטר
הכל התחיל בשבוע שבו קראו בבתי הכנסת את פרשת "ניצבים־וילך". ואז החלו הניצבים ללכת מהמשטרה. אחד־אחד פרשו המועמדים לתפקיד המפכ"ל, מושכים אחריהם שובל של פרשות מביכות. כך בין השאר פרש ניצב פריינטי.
לדבריו, הוא פרש מרצון. לא מאונס.
מאז שניצב ניסו שחם התגלה כאלוף בגסות־רוח, רגע לפני שהואשם בניהול מערכות יחסים עם 8 שוטרות, חלקן במקביל, ומאז שניצב אורי בר־לב נזרק על רקע ההאשמות של אורלי אינס בנושאי מין, אין כמעט שבוע בלי שמתברר שקצין משטרה כלשהו עשה לכאורה מה שלא היה אמור לעשות עם שוטרות שתחת פיקודו.
מה שחשוב בהקשר הזה הוא שבכל המקרים - קציני המשטרה לא מכחישים את קיומן של מערכות היחסים. הם רק טוענים שהכל נעשה ללא כפייה, מרצון.
נניח שהם צודקים. הנחה לא כל כך הגיונית, אבל נניח. הרי בכל מקרה, אין שום אפשרות שניצב במשטרה ימלא את תפקידו כראוי ובאותו זמן ינהל כמה מערכות יחסים - וכל זה נוסף על מערכת היחסים עם אשתו החוקית.
אי אפשר לדחוס לאותה יחידת זמן את כל מערכות היחסים הללו וגם לתפקד כקצין משטרה בכיר. העיסוקים של השוטרים הופכים את האיום המקובל, "אם לא תגמור את האוכל יבוא שוטר", לבעל משמעות אחרת לגמרי. לא בטוח שכיום האיום הזה מתאים לילדות מתחת לגיל 18.
אם לא די בכך, השבוע הסביר קצין משטרה בדימוס מול מצלמות הטלוויזיה כי במשטרה, יחסי מין בין קצינים בכירים לשוטרות - זו "הנורמה". למרבה הצער, לא הביאו לאולפן נשים הנשואות לקציני משטרה וילדים של קציני משטרה, כדי שגם הם יחוו את דעתם בעניין ה"נורמה" הזו. אבל שאר הישראלים שואלים את עצמם האם קציני המשטרה נמצאים במצב מאוזן הרבה יותר מאשר במצב מאונך?
בכל מקרה, התירוצים של השוטרים שפרשו ערב הקרב על תפקיד המפכ"ל, מזכירים אירוע מההיסטוריה של העם היהודי.
שוטר ניגש לאזרח שעמד עם חכה על שפת אגם והחל לרשום לו דו"ח שמטיל עליו קנס גבוה.
שאל האיש עם החכה את השוטר: "מה כבר עשיתי שאתה מטיל עלי קנס"?
אמר השוטר: "אסור לדוג כאן, יש סביבך שלטים המודיעים על כך".
אמר האיש: "מה פתאום אתה חושב שאני דג"?
אמר השוטר: "אתה מחזיק חכה, שהחוט ממנה נכנס לתוך האגם. אז מה אתה עושה פה"?
"אההה, בגלל זה", אמר האיש, "אתה ממש טועה, אני רק מלמד את התולעת שלי לשחות".
פרשנינו
בנאום של נתניהו באו"ם השבוע, הוא דיבר בין השאר על כך שדאעש והחמאס הם ענפים שונים של אותו עץ מורעל. הביטוי "פרי העץ המורעל" מוכר מאוד בתרבות האמריקנית - וכמעט שלא מוכר בישראל.
אחר כך נתניהו אמר ש"לומר שאיראן לא עוסקת בטרור, זה כמו להגיד שדרק ג'יטר לא שיחק בייסבול בשביל היאנקיז". דרק ג'יטר, שחקן בייסבול שזה עתה פרש, מוכר מאוד בארה"ב - אבל כלל אינו מוכר בישראל. היאנקיז מוכרים היטב בארה"ב, ובארץ רק למעטים. בודדים בארץ יודעים מה צריכים השחקנים לעשות בבייסבול.
אולי זו הסיבה לכך שכל הפרשנים בכל ערוצי הטלוויזיה הגיעו למסקנה שנתניהו דיבר אל הישראלים ולא אל הקהל האמריקני (אם כי קיימת גם אפשרות קלושה שהם הכינו את הפרשנות לנאום עוד לפני שהנאום הושמע).
חג שמח, שהצום יעבור בשלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו