מגדלור למדינת היהודים

גאווה מקננת בלב בהיפתח שבוע הספר. נחילי אנוש פושטים על הדוכנים וצועדים בינותם, וההיצע מרחיב את הלב. השפה העברית מציעה הכל. מספרות והיסטוריה ומחקר ומדעי היהדות והרוח ועד בוטניקה ופיזיקה, גבוה יותר, רחוק יותר, לאו דווקא מהר יותר.

הביקוש לספר עדיין עושה את שלו. למרות הטכנולוגיה החדשה. אף שארון הספרים מלא וגדוש. יש דחף מתמיד להיפרד מכמה מהם, ועדיין מבקש הישראלי המצוי לחדש את רהיט הקיבולת של הספרים ולהרחיבו. אדריכלים רבים אינם נוטים חסד למגמה זו, המכסה קירות חשופים בכריכות, אך הישראלי המצוי בשלו.

התופעה השנתית הזאת מקלקלת משהו מן הביקורת העצמית על שטחיות ומדינת אלכוהול ושעשועי סרק בהמיים וכל השאר. לא שהם נעלמו או יימחקו מכאן ואילך, אבל הם אינם לבד. שבוע הספר ניצב כמגדלור למדינת היהודים, לעם הספר.

זה נשמע שמנוני. סכריני. שבח עצמי. איך אפשר? והלוא יש חמסין ופער חברתי וכלכלי ומרד הקוטג' וגזל ניצולי השואה וכנופיות פשע ופדופילים ושאר רעות חולות שבראשן מילת המפתח - "הכיבוש" - ובכל זאת הדוכנים האלה, הפרוסים על פני המדינה כתופעה כלל-חברתית, הם עובדת חיים. שנה אחר שנה בפרוס הקיץ. מדי פעם מצויים גם סופרים שמוציאים שם רע למקצועם. אתמול היה זה נתן זך, משורר חשוב למדי ומעורר שערוריות סידרתי מאז זילזל בשירת נתן אלתרמן, במאמר אשר עורר סערה לפני יותר מ-50 שנים וזכה זה עתה לפרסום בספר חדש, וכלה במאמר שראה אור ב"הארץ". הוא נולד בגרמניה, כתב, והוא יודע שהממשלה לא תחזיר את גלעד שליט.

בלי הנמקה להאשמתו הכבדה. בלי טיעונים מחזיקי מים. סתם כך, מתוך תחושת תיעוב המותרת למשורר אבל ראויה להסתייגות כשהוא הופך לפובליציסט. רק שנתן זך לא הסתפק בכך ובמהלך ראיון עם ירון דקל ב"קול ישראל" הישווה בין בחירת ישראל בממשלתה הדמוקרטית לבין הנסיבות שבהן עלה אדולף היטלר לשלטון. מה לעשות, יש גם כאלה ואין טוב בלי רע, ואפילו הם באיוולתם לא יצליחו לכווץ ולגמד את חגיגת הקריאה הגדולה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו