עולם כמנהגו נוהג. לפחות בטייבה ובג'לג'וליה ובטירה, ועתה שוב בלוד. מישהו חושד שאשתו נואפת. נער מקלל. סוחרי סמים מתקוטטים. האקדחים נשלפים והניצרות נפתחות, והגופה המוטלת על הכביש ממתינה למד"א. לעיתים קרובות מישהו גם מטשטש כמה סימנים שיכולים להוביל את חוקרי המשטרה אל הרוצח. יש במגזר הערבי נשק לרוב, קבל בסיבוב הקודם של הרצח בלוד לפני שמונה חודשים השר יצחק אהרונוביץ'. יש במגזר הערבי נשק לרוב, טען גם המפכ"ל ניצב יוחנן דנינו בהיותו מפקד המחוז הדרומי. השייח'ים ביקשו שייקח את הנשק, אבל המחזיקים בו הסתירוהו הרחק מהבית, מהאוהל. המשטרה עסוקה בהלאמת הנשק. לעיתים מוצאים מקלעים כבדים ואפילו טילים. המבצע מתקדם, אבל הכמויות מבעיתות. ראשי מועצות מקומיות שנפגשו לאחרונה עם דנינו ביקשו ממנו שיתערב להרגעת הרוחות ולהורדת גובה להבות הפשיעה. בשפרעם זה נחוץ לעסקים. אזרחים מהוגנים מכל המגזרים חדלו לפקוד את החנויות שלהם. אבל אין תיקון עולם. יש רק מקצה שיפורים. אפשר לקבל החלטת ממשלה בדבר מינוף השירותים במגזר הערבי. המשטרה אף פיצלה את המחוז הצפוני כדי להגביר את הנוכחות ברחובות. סוציולוגים יצביעו גם על קיפוח מגזרי. הכל נכון. אך לובשי המדים הכחולים צריכים להציג פתרונות מעשיים כאן ועכשיו, והם תועים באפילה. במגזר טוענים כי המשטרה מפענחת פחות מקרי רצח במגזר הערבי מאשר בשאר חלקי האוכלוסייה בארצנו, ונראה כי יש ממש בביקורת זו. עם זאת יש לזכור כי האוכלוסייה השלווה ביישובים אלה יודעת כי הסיבה העיקרית לתוצאה המאכזבת היא שחלק ניכר מערביי ישראל אינם משתפים פעולה עם כחולי המדים. הם לא מוסרים עדויות, לא מנדבים פרטים לחוקרים, ובכך מנתקים אותם מקצה החוט הנחוץ להתנעת החקירה. לסיכום, אין שלטון חוק בלי עדים אמינים, ובשפע.
