זכותנו גם להתעלם מסרטים

הסערה התורנית בתחום שבין תרבות לפוליטיקה סובבת סביב סירובה של שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, לצפות בהקרנת סרטו של הבמאי שלומי אלקבץ "עדות", שפתח את פסטיבל הסרטים בשדרות.

על פי העדויות, כאשר ביקרה השרה את אופיו האנטי-ישראלי של הסרט, שכולו אוסף עדויות מומחזות של ישראלים ופלשתינים, שוסע נאומה בקריאות רמות מצד כמה מהיושבים בקהל. משסיימה את נאומה - יצאה מהאולם ולא נשארה לצפות בסרט.

* * *

היכן הבעיה בסיפור הזה? ובכן, פעולת אי הצפייה שביצעה לבנת פורשה מייד כהוכחה לעיוורון של הממשלה כלפי הפלשתינים. יותר מכך, השרה לבנת תויגה מייד כמחרימת תרבות. כאילו לא רק שהממשלה לא מוכנה לקבל את המציאות אלא היא מתעלמת בזדון מאלו המבקשים להציג אותה בפניה, וכך עולות עוד ועוד השמצות עד שהדבר מסתיים במסקנה כי ישראל היא מדינה פשיסטית.

אבל האמת היא שהשרה לבנת לא החרימה את הסרט. היא רק ביקשה לחסוך מעצמה עוגמת נפש. ולמען הדיוק, דווקא המתלוננים הם המחרימים - את תושבי אריאל, את יינות הגולן ואת פסטיבל "אהבה בים המלח".

ההבדל בין שני המקרים הוא ברור. בעוד השרה לבנת החליטה לא לצפות במסמך קולנוע ספציפי, אנשי השמאל מחרימים באמת.

הרי השרה לבנת לא הכריזה שלא תצפה עוד בסרטיו של הבמאי שלומי אלקבץ, היא לא הודיעה כי מעתה הוא לא יזכה למימון משרדה בשל דעותיו. היא גם לא פעלה בהתאם לדוקטרינה ממשלתית שעוינת את הסרט, ואף הגיעה לאירוע הפתיחה של הפסטיבל אף שידעה כי הסרט מוקרן שם.

כלומר, לו היה בכוונתה להחרים, לשם מה הטריחה עצמה עד לשדרות?

לכן הפעולה של השרה לבנת היתה בחירה אישית מושכלת. וכן, אדם יכול להחליט שהוא חוסך מעצמו עוגמת נפש ולא מבזבז זמן אישי יקר בצפייה בכל מיצג אמנותי שהוא.

וכשם שלשרה לבנת שמורה, למשל, הזכות לא לקרוא את ספרו של אלון חילו "אחוזת דג'אני", כך היא יכולה לבחור לא לצפות בסרט.

והרי בסופו של דבר מדובר בסרט. וכשם שהוא יכול להיות משובח, הוא גם יכול להיות גרוע או במקרה דנן, מרגיז למדי.

ואם אישה מסוימת מבקשת לחסוך מעצמה את התענוג המפוקפק של צפייה בו, יש לה כל הזכות לעשות זאת. גם אם במקרה היא שרת התרבות והספורט.