עשרה ימים של דו-קרב מילולי-מדיני בהשתתפות ברק אובאמה, בנימין נתניהו ומנהיגי אירופה לא שינו כהוא זה את התמונה הבעייתית-קיומית של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. בנאומו בשדולה הפרו-ישראלית ניסה אובאמה לשכנע את נתניהו כי צריכת הזמן פועלת לרעת ישראל, שכן הטכנולוגיה המתקדמת והלוך הרוח החדש בעולם מטילים עליה עומס יתר ומיטיבים עם הפלשתינים. ראש הממשלה חלק על התזה של הנשיא באמצעות התשואות בבתי הנבחרים האמריקניים. נראה לי שכדאי להאזין ברוב קשב לאובאמה, אבל המחלוקת נותרה בעינה. לעומת זאת, ברמה הטקטית המעשית של ההתפתחות המדינית רשמה ישראל הישג. אובאמה מכיר בישראל כמדינת היהודים ושולל את חמאס כארגון טרור; מתנגד ליוזמת אבו מאזן להכריז חד-צדדית על הקמת פלשתין, ומן האו"ם עצמו נמסר כי צעד כזה אינו אפשרי אלא אם מועצת הביטחון תמליץ על כך. היא לא. לטווח הקצר היתה תחזית של צונאמי בינלאומי. זו היתה תחזית מזג אוויר מדיני, שלא הוכיחה את עצמה. לא היה צונאמי, או שהוא נבלם מייד בהתחלה, ואם רוצים הפלשתינים להחיותו עליהם לחזור אל נקודת ההתחלה ולהתניע את התהליך מחדש, ולא ברור אם יצליחו, אם לאו. לפי שעה כשלו. עתה יושבים יועצים ומומחים בירושלים וברמאללה לבחון את הצעדים הבאים עד ספטמבר, או - מבחינת הפלשתינים - לחדול מלראות בחודש זה תאריך יעד מדיני. סאיב עריקאת יצא כצפוי בהכרזות שישראל מחבלת בתהליך השלום, וסביר להניח כי מירושלים יישמעו קריאות לחידוש המשא ומתן, אבל ברור כי ברשות הפלשתינית ייערך סיעור מוחות. ההיגיון אומר כי בעלותם על נתיב המשא ומתן וגיוס דעת הקהל הבינלאומית ייעתרו הפלשתינים לחזור אל שולחן המשא ומתן. רוב אוהדיהם באירופה שוללים את ההסכם של הרשות הפלשתינית עם חמאס ואת הסירוב העיקש להבטיח כי הסכם שלום ילווה בהכרזה על קץ הסכסוך. אך האכזבה הפלשתינית עלולה להוליד מגמה הפוכה, מין ייאוש מן ההסתמכות על המשא ומתן (שאינו מתקיים) ועל הקהילייה הבינלאומית. זה יחזק את הקולות הפלשתיניים הרוחשים מתחת לפני השטח ומייחלים לחידוש פעיל של הטרור. ישראל ניצחה השבוע בקרב הטקטי. זה טוב, אך זה גם מעלה חששות שמא יתהפך הגלגל.
