1. מכבי ת"א פתחה את המשחק בהליכה אגרסיבית על סופוקליס סחורצאניטיס, גם במשחק העומד וגם במעבר, והפאניקה שיצר היווני גרמה לגלבוע/גליל לאבד את דיוויד בלו, שהצדיק את הכנסתו לחמישייה עם 4 מ-4 לשלוש ברבע הראשון (אחרי 1 מ-8 בגמר אשתקד). השלשות של בלו נתנו לצהובים את הביטחון, ההתלהבות והתנופה שהם היו צריכים והיממו את האלופה היוצאת. 2. ליאור ליובין קיבל את עצתנו מאתמול ופתח עם קורטני פלס בחמישייה, אך נשאר עם חודר אחד בלבד (גל מקל). ההרתעה שמכבי משיגה על ידי הלחץ יוצרת אפקט גם כאשר היא לא לוחצת, והצהובים שסגרו את הצבע הכריחו את גלבוע לזרוק מבחוץ. רק פלס (שחקן יורוליג), שעבר לשחק בעמדה מספר 4, שמר אותם זמנית במשחק. 3. בפוזשן האחרון של המחצית היה באוויר ריח מוכר מהשנה שעברה: גלבוע/גליל פיגרה ב-9 עם אופציה לצמק עוד, אבל החטאה מוקדמת של מקל ושלשה של גיא פניני עם הבאזר דאגו לפער דו-ספרתי. תארו לכם איזה דז'ה וו היה יכול להיות בחדר ההלבשה של הצהובים לו ההפרש עמד על 7-6 במקום 12. להזכירכם, אשתקד זה היה 8 במחצית. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. 4. במכבי ראינו דקות מצוינות של טל בורשטיין בניהול משחק המעבר, באסיסטים ובמנהיגות. כמו כן, דיוויד בלאט קיבל תרומה יפה ממילאן מצ'באן, אבל גולת הכותרת היתה בלו, שתמיד עושה את ההבדל של מכבי בגמרים. עם כל הסימפתיה לגלבוע, שהגיעה למעמד בזכות ואפילו לקחה אליפות אשתקד, חסרה לנו היריבות בין הקהלים של מכבי לבין אלו של ירושלים, חולון והפועל ת"א. 5. הפיינל פור, שמאורגן למופת, אינו פותר את חולייו הרבים של הכדורסל הישראלי. בנימה אישית, חשוב לי לציין שלא כל ביקורת שמושמעת או נכתבת היא באופן אישי ויש עוד כמה אנשים שהענף יקר לליבם. כמי שעמד גם בסדרות וגם בפיינל פור מול המכונה הצהובה, אני בטוח שיש הרבה דרכים להציל את הליגה ואפשר בהחלט להקשיב להן מדי פעם.
