מבחינה דיפלומטית, גירושו של הנספח הצבאי במוסקבה הוא אירוע חמור מאוד. הוא יכול להעיד כי מבחינת הרוסים - או שהנספח הצבאי ביצע עבירה גסה שמצדיקה את גירושו או שהנספח הצבאי לא ביצע "עבירה" המצדיקה גירוש, ואז נשאל מדוע הרוסים בכל זאת מחליטים לגרשו, וגם במקרה זה מדובר במעשה חמור. העיניים נשואות כעת מן הסתם לעבר ירושלים. בעולם הדיפלומטי האפלולי לעיתים נוהגים להגיב בגירוש תחת גירוש - אבל זה לא אוטומטי. אם ישראל לא תגרש בתגובה את הנספח הצבאי הרוסי אין זה אומר שהיא מקבלת את טענות מוסקבה, אלא פשוט שהיא מבקשת להרגיע את המצב. רבים אוהבים לחשוב בטעות שדיפלומטים בכלל, ונספחים צבאיים בפרט, יושבים במדינות השירות כדי לדלות מידע. הדבר אינו נכון. תפקידו של נספח צבאי הוא שיתוף פעולה עם עמיתיו במדינה שבה הוא יושב. יש להבין כי הפרשה החמורה הזאת מתרחשת בעידן מאוד מיוחד בין רוסיה לישראל. מצד אחד התקשורת הרוסית הרבה יותר אוהדת מאשר באירופה המערבית, אולם הממשל הרוסי נוקט מדיניות מאוד קרה ואינטרסנטית: במפה הגיאו-פוליטית הרוסית ישראל, למען האמת, אינה ממוקמת במקום שבו שאפה להיות מאז סיום העידן הסובייטי. מוסקבה מטה אוזן ומפגינה פחות קרירות כלפי אלה הרוכשים ממנה ציוד וסחורות - הקליינטים שלה. היצוא הוא בראש מעייניהם של הרוסים וישראל אינה בראש רשימת הלקוחות. רחוק מזה. שיתוף הפעולה בין ישראל לרוסיה דווקא מאוד מוצלח ופורה בתחום החלל והטכנולוגיה, ומן הסתם הנספח הצבאי המגורש עסק גם בזה. כעת מן הסתם מעלים אפשרויות במה יכול היה הנספח הצבאי לעסוק, אם בכלל, באופן בלתי כשר ברוסיה. ישראל ודאי לא אוהבת את העסקות הצבאיות בין רוסיה לסוריה, וגרוע יותר - עם איראן. הרוסים, מצידם, לא אוהבים כל פלרטוט ישראלי עם גאורגיה, אפילו אם מדובר במכירה של קפצונים. הסיפור הנוכחי לא משרת את ישראל בימים שבהם היא נאבקת נגד בידוד עולמי, גם אם צריכים לשים את הדברים בפרופורציה. מקרב הקוורטט רוסיה, כמו האו"ם, אף פעם לא נחשבה קלה לשכנוע. בעידן שבו הכל נחשף והכל יוצא החוצה - לא נמתין זמן רב עד שנגלה למה כועסים הרוסים.
