החוק השפיל מבט
יש פן חיובי - אחד ויחיד - בהחלטת השופט יורם דנציגר להותיר את המורשע באונס, משה קצב, מחוץ לכותלי הכלא למרות שבע שנות המאסר שהוטלו עליו: יש לדנציגר יושרה. גם אומץ. הוא ידע כי החלטתו תסב אליו אש של ביקורת ציבורית רחבה, ענפה. בכל זאת פסק על פי שיקול דעתו. כיאות, כמצופה.
אך ההחלטה שקיבל אכן ראויה לביקורת חריפה. בדרך כלל, מי שהורשע בבית המשפט המחוזי בדומה לקצב ונגזר עליו עונש כה חמור, אינו מתהלך חופשי ברחובות כאילו כלום. המזער הוא מעצר בית, בדרך כלל ממתין מורשע כזה לדיון בערעורו בעודו מאחורי חומת הכלא.
נכון, תמיד יכולה להתעורר קושיה - ומה אם יזוכה בערעור? אך שאלה זו ניצבת לפתחה של מערכת המשפט בכל מקרה שבו נעצר נאשם עד גמר ההליכים, או שהורשע במחוזי וממתין לערעור. מדוע דווקא קצב זכה להעדפה כה בולטת בהחלטה של שופט המתיימר לטעון כי נהג בנשיא בדימוס כבאחד האנסים הרגילים? אין הסבר ואין תירוץ. מבחן בוזגלו התנפץ בהחלטה שפורסמה אתמול.
ברור לאן מובילה ההחלטה. היא אינה בבחינת הלכה חדשה שכל המורשעים בעבירות חמורות לא ייאסרו עד לסיום הדיון בעניינם. אלא מה? נפתח סדק לכונן מעמד של מיוחסים. עבריינים עם זכות דחייה ופושעים החייבים להמתין בכלא. השוויון בפני החוק שבק חיים לכל חי, אף שדנציגר מתגדר בו.
גם ברור כי אם מי שהורשע באונס יכול להישאר בחיק משפחתו עד תום הערעור, אין סיבה לכלוא את מי שקיבל שוחד או הלבין כספים והונה את מס הכנסה, וזה מתכון לזילות המשמעות של העבריינות.
יש עוד תהיות בהחלטת דנציגר. הוא קבע כי הדיון בערעורו של קצב יהיה מהיר. יעקוף את התור. ההיגיון מצדיק את היפוכו של דבר. יש טעם להקדים דווקא את בירור ערעורו של מי שממתין בכלא וטוען לחפותו, אבל מי שנותר חופשי יכול להמתין. הן לא נגרם כל נזק לחירותו.
בימים ההם של המאה הראשונה לפני הספירה, כאשר נקרא המלך אלכסנדר ינאי להופיע בפני שופטי הסנהדרין, צריך היה לקום על רגליו. הוא התגרה בהם ונותר לשבת, והם לא העזו לתבוע ממנו לנהוג כחוק עד כי מערכת המשפט יצאה מבוישת. דנציגר לא העז להורות אתמול לקצב לקום על רגליו. החוק השפיל מבט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו