בעבר הרחוק הוקמו בארץ מפלגות במגמת איחוד, בניחוח של חופה, מין חתונה פוליטית עם כתובה בצורת מנשר. מנחם בגין החל הליך נישואים בחיבור חרות לליברלים ב-1965 והשלים את המהלך בכינון הליכוד ב-1973. פלגי השמאל הציוני התאחדו למפלגת העבודה אחרי הזעזוע שעבר על הארץ ב-1967. תמיד נשזרו במהלכים אלה אינטרסים אישיים וכיתתיים, אבל חזקה מהם היתה התחושה כי יש להרחיב את הגוש כדי לענות על האתגרים החדשים אחרי מלחמת ששת הימים. העשור האחרון עד למגמה הפוכה. מפלגות חדשות קמות באווירה של גיטין, פירוק משפחות פוליטיות. קדימה הוקמה מפני שאריאל שרון קץ בליכוד וייחל לבית אחר. לפני שלושה ימים קם עוד גוף כזה, שמאס במפלגה האם שלו. הוא זעיר. אהוד ברק התגרש לפני ארבעה חודשים ממפלגת העבודה והכריז על הקמת עצמאות. עתידה לוט בערפל. ברק הוא כמעט כפילו של משה דיין בזירה הציבורית. לא רק בגלל הביוגרפיה הצבאית רבת המעללים והעוז האישי אלא במבנה האישיות. יתרונות לרוב ותבונה מסעירה, אבל גם לא מעט חסרונות. כמה חודשים לפני הבחירות ב-1969 ישב דיין בביתו בצהלה וסיפר כי נתן אלתרמן הפציר בו לפרוש מהעבודה ולהקים מפלגה משלו. אני אעשה כנס יסוד, חייך דיין, ואלתרמן יכתוב שיר - ובבוקר שלמחרת לא הוא ולא אני נלך לפתוח את הדלת של סניף המפלגה החדשה. הוא נשאר בעבודה וחבר אל מנחם בגין לעצב את השלום עם מצרים, ומשהורחק מהמשא ומתן עם הפלשתינים נאלץ להקים מפלגה משל עצמו, וכשל. גם ברק קשר במידת מה את גורלו בבנימין נתניהו. הוא חבר אליו לקדם הסכם מדיני עם הפלשתינים, וכמותו ייאלץ לפרוש לפינתו אם לא יעלה יפה. ברק - כמו אלתרמן ודיין - לא יקום מחר בבוקר לכתת את רגליו בסניף מפלגת עצמאות. הוא ייאלץ לעמול קשה, כמעט בפרך, כדי לשכנע את חבריו כי הפעם זה יהיה אחרת. אך ב-2011 אין זה עניין של מנהיגות בלבד. עומדת על הפרק השאלה איזה צורך תמלא עצמאות שלא יכול למצוא את מקומו בליכוד מזה או בקדימה ובעבודה מזה- גם מפלגה חדשה זקוקה לשורשים. אם אין לה משלה היא מייבאת אותם מקודמותיה שפסו מן העולם המפלגתי. לעצמאות יש סיכוי לתפוס מקום מסוים כמפלגת נישה אם תנכס לעצמה באורח בלעדי את מורשת בן-גוריון: בראש ובראשונה ביטחוניזם, אך גם מאבק עיקש להימנע מקרע עם העולם - לצדד בהקמת שתי מדינות לשני עמים, ולהעביר את הדגש מההתנחלות ביהודה ובשומרון לא לתל אביב אלא לנגב, וליזום שיבה מודרנית לסיסמאות ישנות כקיבוץ גלויות וגל גדול של גיורים. יש לעצמאות סיכוי מסוים. שכן העבודה, שנעשים מאמצים לצרף אליה את מרצ, לא תיתפס כבן-גוריוניסטית אלא יותר כסוציאליסטית. אולי, לא יותר. זה מצריך שינוי בדימוי. אילו שאל ברק לדעתי לא היה קורא למפלגתו עצמאות אלא מברר אם השם הישן ומעורר הגעגועים ובעל הקבלות של ההצלחה ההיסטורית - מפא"י - פנוי לשימוש משני. רק אם ברק מסוגל להיות מפא"י - על הפשטות והאפרוריות שלה ואורח החיים הנלווה לכך בזירה הציבורית - הוא יהיה מסוגל גם לשרוד.
