גילו המופלג של פושע המלחמה ג'ון דמיאניוק בן ה-91 לא עמד לו, ובית משפט גרמני גזר עליו חמש שנות מאסר וחצי. עם זאת, בית המשפט שיחרר אותו ממאסר עד לדיון בערעורו ולפיכך רבים סיכוייו שלא לרצות את עונשו. חבל. למרות זאת לגזר הדין עדיין יש ערך, שכן הוא מטיל אחריות לפשיעה כמעט על כל מי ששירת במחנה השמדה - במקרה זה סוביבור - ויש לכך חשיבות עקרונית אם לא יהיו עוד משפטים רבים כאלה, ואפשר שבכלל לא. אירופה לא שפטה כראוי את הפושעים הנאצים. לבד מקבוצת הצמרת, שרוב חבריה נתלו בעקבות משפטי נירנברג, היתה רתיעה מהעמדה לדין. גרמניה רצתה לשכוח, והמלחמה הקרה גרמה לאמריקנים ולרוסים לשכור לשירותם נאצים מובהקים במחיר חירותם. המודעות לזוועה העמיקה בעקבות מהלכה הייחודי של ישראל, שהביאה לדין את אדולף אייכמן והניחה למידע ההיסטורי למלא בו תפקיד חשוב, לא פחות מאשר לדיוק המשפטי. ג'ון דמיאניוק, שנחשד כי היה "איוואן האיום", היה הנאשם השני בתור שנידון למוות בבית משפט מחוזי ישראלי. אך באחד מרגעי הזוהר של מערכת המשפט בישראל היה זה דווקא התובע, אשר בהמתנה שבין המחוזי לבין העליון ניפק את המסמך שהוכיח כי הנאשם אינו מי שחשבו שהוא. בלב כבד זיכה צוות שופטים, בראשות נשיאם מאיר שמגר, את דמיאניוק. ישראל ידעה כי ביצע פשעים אחרים, אבל לא בעטיים הוסגר ולא עליהם הועמד לדין, ואשר על כן יצא לחופשי. זה היה מצער אך גם רגע זוהר לשלטון החוק, וההמשך היה נתון לפעילותה של המערכת הגרמנית. רק שלאחר 19 שנים הגיע לגזר הדין בגיל כה מבוגר. הנה הולכת השואה ומתרחקת, וההכחשה האנטישמית מתחזקת, ונאורים מוצגים כאפלים ולהפך, ויש המבקשים לטשטש את אופייה הרצחני הייחודי כלפי יהודים כאילו היא פשע נגד כלל האנושות, וכל מה שיישאר יהיו דפים צהובים ופרוטוקולים לעיונם של חוקרים, וגם פרקי עשיית הדין והריסון העצמי שאפיינו את התנהלות מערכת המשפט הישראלי יהיו עניין להיסטוריונים. כמעט רק להיסטוריונים.
