לאחר שאחי האהוב נפל במלחמת יום הכיפורים בחרתי להמשיך בשירות הצבאי שבו ראיתי שליחות המשלבת את אהבת הארץ עם הדאגה לחיילים. ערן, אחי, נולד במאי 1953. ביום הולדתו צפיתי לראשונה בסרט שצולם חודשים לפני מותו: רואים אותו רוקד ונהנה. היה מרגש מאוד לראותו מקסים, צעיר, יפה, שופע ביטחון עצמי. היתה בינינו חברות אמיצה ואהבה גדולה. ביום הראשון למלחמה נקטעו החברות והאהבה האלו. על נפילתו שמעתי רק בסיום המלחמה. עליתי לרמת הגולן ומצאתי את הטנק השרוף שעליו פיקד. בתוך הטנק מצאתי את שאריות בגדיו. מחלקי הטנק הרכבתי אנדרטה שעדיין עומדת ברמת הגולן. לאחר מכן המשכתי לבתי החולים ופגשתי חיילים של ערן שסיפרו לי על שהתרחש בקרב. התברר שהטנק שלו ספג פגיעה ישירה מכוחות שריון סוריים. הוא עף החוצה מהטנק, שכב פצוע בשטח ומת מאובדן דם. לאחר המלחמה המשכתי למלא תפקידי לחימה ופיקוד עד פרישתי כאלוף פיקוד דרום. את כל תפקידיי מילאתי מתוך תחושת שליחות. בחרתי להמשיך לשרת כדי לדאוג שאף חייל לא יישאר מדמם בשטח כמו ערן. הוריי, בת עמי ומתתיהו אברוצקי, ילידי הארץ, השתתפו במלחמת השחרור. המלחמה היתה החוויה המעצבת שלהם. מתוך כך נגזרה גם אהבת המדינה כערך מרכזי וכך התחנכנו כל ארבעת האחים. כל משפחה שכולה מתמודדת עם האובדן בדרכה. הוריי היו חזקים ואני דומה להם בדרך ההתמודדות שלי. הקביעה כי המדינה ראויה להגנה גם במחיר החיים היתה חלק מהחינוך, ולכן ההתמודדות שלנו היא בבחירה בחיים. גם לאחר נפילתו של ערן, המשפחה נותרה קרובה וחזקה והמשכנו בדרך שלנו. כשנולד בני קראנו לו ערן, על שם אחי. ערן, שנולד עם פגיעה מוחית קשה, המשיך דווקא את הווייתו של ערן אחי בימיו האחרונים - חסר אונים, רחוק ובודד. ההתמודדות הקשה נדמתה לתסכול שחשתי מכך שלא הצלחתי להציל את אחי. משהגיע ערן לגיל 21 התגייסתי להקמת פרויקט - כפר שיקומי לבוגרים הסובלים מאוטיזם ופיגור, שהפך לפרויקט חיי, ונבנה כדי לתת להם מענה שיקומי הולם ומותאם אישית. ערן בני היה אחד מתושבי הכפר הראשונים, ולאחר מותו נקרא על שמו - עלה נגב נחל ערן. אני מרגיש שהעבודה שהיתה לי עם ערן בני, וגם עתה, לזכרו, היא תיקון למה שלא יכולתי לעשות למען אחי ערן, שנותר בשדה הקרב. * * * 36 שנים מדמם בשטח - בהתחלה היה זעם נורא, אחר כך באה השלמה ואחריה מחילה. 36 שנים מדמם בשטח, בין סלעי הבזלת והטנקים המתפוצצים. ובתוך כך אני שומע את השירים שאהבת, נפגש באקראי עם חבריך לכיתה ולמלחמה, חושב על המשפחה שיכולת להקים, על צחוק הילדים שלא נולדו, והנכדים שלא יהיו. ואתה מדמם בתוכי, ואתה רוקד וצוהל, פועם ונושם, מלא שמחת חיים ושובבות נעורים. ואנחנו שרים ורוקדים, מדממים וזוחלים. בונים ויוצרים, נאבקים ומנצחים, אוהבים ומעניקים. וממעל עופות דורסים, ואנחנו מדממים וזוחלים, וחגור הקרב עמוס במכאובי השנים, והחיים נמשכים בערבוביית ניגודים, קולות של מוות וצהלת ילדים. ואתה מדמם בתוכי ונותן בי כוחות, להמשיך לאהוב וליצור ולבנות. הכותב הוא אלוף פיקוד דרום לשעבר
שאף אחד לא יישאר מדמם בשטח
דורון אלמוג
אלוף (מיל׳), יו״ר הסוכנות היהודית
