מופע הצביעות הגדול בעולם

הנשיא פרס אמר פעם כי יש להפריד בין מילים לרעשים. "למילים", אמר, "יש משמעות. לרעשים פחות". ההצהרות של מנהיגי העולם החופשי סביב המתרחש בדמשק משתייכות לקטגוריה השנייה.

להצהרה הרפה של אובאמה מסוף השבוע הצטרפו אתמול סרקוזי וברלוסקוני. סרקוזי הקשיח את הטון, אך מיהר להוסיף כי ללא החלטת האו"ם לא תהיה התערבות צבאית בסוריה. אם כך, אסד יכול להיות שקט: מועצת הביטחון לא צפויה לקבל החלטה דומה לזו שקיבלה נגד המשטר בלוב (החלטה 1973). בן עלי, מובארק וקדאפי קיבלו על הראש מהעולם על הרבה פחות מאסד. "הייחודיות הסורית" היא ללא ספק המופע הצבוע ביותר שיש היום לעולם להציע.

אסד מתמודד עם המהומות בדיוק כפי שציפו ממנו. גם הקהילייה הבינלאומית מגיבה בדרך לא מקורית. רוסיה הרי לא תוותר על בעלת הברית הגדולה שלה באזור, סוריה. הנחיית הקרמלין לאפשר לנאט"ו לתקוף את דמשק היא דמיונית לחלוטין. אומרים כי ראש הממשלה פוטין לא סולח לנשיא מדבדב על שלא התנגד למתקפה נגד לוב.

גם לבנון, חברה לא קבועה במועצת הביטחון של האו"ם ונציגה של הליגה הערבית, תעשה כל שביכולתה כדי למנוע ממשטר אסד את חוויית קדאפי. גם החברות האפריקניות של מועצת הביטחון, הכועסות על המערב שלא קיבל את פנייתן להפסקת אש בלוב, לא ימהרו להצטרף למהלך התקפי בסוריה. לכך יש להוסיף את פאריס, וושינגטון ולונדון שמוותרות על חזית נוספת נגד מדינה ערבית.

המערב חושש מאוד מנפילת משטרו של אסד. לסוריה חשיבות אסטרטגית רבה מדי באזור, הרבה יותר מלתוניסיה, ללוב ואפילו למצרים. אז מה צריך להתרחש כדי שאסד ייפול? שהעם הסורי יירד, כמו בתוניסיה ובמצרים, בהמוניו לרחובות. וזה לא קורה, לא בגלל מחסום הפחד. זה נשבר מזמן. זה קורה בגלל הפחד של היום שאחרי.